כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
האלבום "אוקיינוסים" של ג'יין בורדו הוא צומת שאחריו הלהקה תצטרך להחליט האם להמשיך באותה דרך עד לשעמום מוחלט או לאתגר את עצמה יותר. וגם: האלבום החדש של יובל מנדלסון הוא אלבום סוחף, שנון ומופק היטב, שרק מזכיר עד כמה נחוצים כאן רוקרים עם אופי
זה אני" הוא אמנם מחזמר משיריו של אייל גולן, אבל הוא אינו חוגג את האיש כי אם את קהל מאזיניו, ומשיב להם את הכוח. שביל האמצע הזה מצדיק את "זה אני" הנפלא. אייל גולן חייב לשלוח לבמאי מאור זגורי זר פרחים אחרי זר פרחים
כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע: שלמה ארצי חגג חמישה עשורי פעילות מול קהל מעריץ שקיבל מנה גדושה של הלהיטים המוכרים בעזרת חברים כמו ישי ריבו ונורית גלרון, אבל בערב חגיגי שכזה רק מעט מהשירים התעלו מעל הרגע. כך, זה היה ערב יפה מול ירח, אבל לא ערב לפנתיאון
"הנערים", שיוצאת מחטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014 אל רצח מוחמד אבו חדיר, היא סדרה אנושית על האווירה הציבורית שמתוכה נולד גיהנום. היא פורצת דרך על ידי הצגת כל הקולות במקביל, אבל לא תאפשר לצופה להתרחק. אז כן, זאת טלוויזיה מעולה, אבל אל תצפו ליהנות יותר מדי
שום דבר מהותי לא השתנה בין העונה הראשונה של "סליחה על השאלה" לעונתה השנייה והטרייה, וטוב שכך: עדיין מדובר בחובת צפייה, שיש המון מה ללמוד ממנה
אין דרך לראות את שתילת הנשק בבית תושב עיסאוויה לצורך צילומי הסדרה "מחוז ירושלים" (כאן 11) שלא כאקט גזעני. זה צעד שמשדר לצופים מסר חד משמעי על האוכלוסיה הזאת - וכפי שנחשף, על לא עוול בכפה. "מחוז ירושלים" הפרה את אמון הצופים ומתגלה כגרסה רעה של המציאות
"החוף הנפרד", סרטה של קרין קיינר (HOT8), עוסק בנשים החרדיות שמגיעות לחוף הנפרד בתל אביב. בניגוד לרושם הכבד שיכול להיות לנושא, זה דווקא באמת סרט שמשרה רוגע. לפרקים הוא אפילו מצחיק ואפילו מציג ניצנים של מרד בחברה החרדית
המתודה של יער היא הקצנה, והיא חוקרת עד כמה ובאיזה אופן יכולה כל דמות שלה ללכת לאיבוד. זה מאוד מרשים ואפילו וירטואוזי: כל ניואנס בלבוש, בסלנג או במבטא מודגש, התזמון מושלם והאלתור בתוך הדמות מספיק כדי לצפות בטלוויזיה עם חיוך. אבל חיוך זה לא תמיד מספיק
"דה וויס", על כל "הצלותיה הדרמטיות" ו"הכרעותיה הקשות" הפכה להיות המקום הכי צפוי בטלוויזיה. אפילו דמויות סוחפות כמו נסרין קדרי ודורון מדלי, שאחראים על מרבית רגעי החסד הנותרים בתכנית, כבר חוזרות על עצמן. אחרי חמש עונות, הפסקנו להסתובב
אפשר להבין את שמחתם של הנערים ושל משפחותיהם. מה שקשה לתפוס זה את פמפום הרגעים האלה במהדורות החדשות. עוד ועוד ציטוטים שכולם אמרו את אותו הדבר בדיוק ולא הוסיפו ערך לסיקור, עם מעט מדי שאלות נכונות
כן, בהחלט הבנו, אנחנו ממשיכים בקיץ. תודה על זה, חברים. בחורף ובעונות המשוגעות, כשאנחנו באמת זקוקים להם, טוב שהם שם. בקיץ הישראלי העומד, אלו נראות היום כמו הדקות הכי מיותרות בטלוויזיה
"מבחן הגזענות הגדול" בקשת 12 בדק באופן אפקטיבי כמה סיטואציות והוכיח לקח חשוב: הגזענות היא עניין יומיומי שנמצא בכל מרחב ובכל זמן. עם זאת, למרות החשיבות והצורך התמידי לחשוף גזענות, הגיע הזמן להיפטר מהטרנד המעיק של הקיץ: מבחני הצקצוק בטלוויזיה
יש פער כה עמוק בין האירוניה החריפה של "גבעת חלפון" של אסי דיין, שלעג לצבא ולחוסר הטעם שבמאבקי ההתשה בחזית הדרומית ובכלל - לבין ההצגה של הבימה השבלונית, החיוורת, חסרת המקוריות ונעדרת התעוזה. הנוסטלגיה מנסה לכסות על הפער הזה, אבל היא לא כל כך מצליחה
באווירת העייפות הכללית, ההגשה הנקרעת-מצחוק של סלע ועזר ששוכללה בתכנית הזאת לכדי שלמות יותר מאשר בכל תכנית אחרת בהובלתם, והפרשנות החביבה של ישראל ורסקין - "נינג'ה ישראל" היא ממילא בגדר פרודיה על אירוע ספורטיבי, ולכן גם את תכונותיה המעצבנות צריך לקחת בקלות
עומר אדם מודל 2019 הוא תופעה שכמעט אין דומה לה בקרב בני דורו. אתמול בערב הגיעה ההוכחה: בצעד חריג, שבדרך כלל לא נוגע לאמנים ישראלים הוא סימן לעצמו את פארק הירקון וכבש אותו בענק. הוא נהנה על הבמה ומהקהל באופן שאי אפשר לזייף. זו הסיבה שהוא כוכב כזה גדול
הפרסומת החדשה של yes עם חוה אלברשטיין וסטפן שנונה עם ליהוק מבריק, אבל המסר שלה עגום: הטלוויזיה היא רק פתרון זמני לחוסר טעם, תחליף לבדידות, ואילו מחוצה לה אין שום דבר מעניין מספיק או אפילו בעל ערך
אפשר לומר, בסיפוק מסוים, שבישראל 2019 הרצון לשנות את הנטייה המינית של אחרים נמצא כל כך מחוץ לקונצנזוס, שלתקשורת אין בעיה לקחת צד ולהביע עמדה נחרצת נגדה - וכך אכן היה. רק חבל שהצעת האפרטהייד המפורשת של פרץ לא עוררה ולו קמצוץ מהעניין
עם שיר אהבה שנקרא "שווארמה" ולראשונה ללא הכינוי המזוהה עמו, האלבום החדש של מלך הראפ של המזרח התיכון הרבה יותר נינוח, מגוון ומשוכלל מקודמו. הבכורה של דניאל סאן קריאף מראה שיש לה עוד המון מה לתת. וגם: סינגל אחד מקסים שכבש את ליבנו
הקומדיה החדשה בכיכובה של מירי מסיקה מותחת את הגבולות הצפויים של סוגיית הפרשי גיל בין בני זוג, ומניבה סצנות רבות בנאליות ולא עד כדי כך מצחיקות. בכל זאת יש נקודות אור. אחת לאיזה זמן מגיע טוויסט חביב, המצלמה אוהבת את מסיקה, ושתי דמויות בסדרה קורעות מצחוק
בניגוד להופעה המשותפת הרגילה של שלומי שבן וחוה אלברשטיין, הפעם השניים חברו לטובת מופע שירי היידיש הקלאסיים של אלברשטיין. עם אבנר בירון שמנצח על התזמורת ואלברשטיין על הקהל, הערב הזה העלה מחדש תרבות נשכחת שהולכת ואובדת, מלאה ברגעים מצמררים
באופן עמוק, "שב"ס" שנונה מאוד, חכמה, מקורית - גם אם בינתיים היא לא כל כך מצחיקה. זאת קומדיה שחורה צפויה למדי, שלוקחת כל מערכון על נקודת האבסורד, מותחת את הפאנץ' - שהוא בסופו של דבר די עגום, אפילו עצוב
העונה השנייה של "צל של אמת" אמנם מוקדשת לחמש הקורבנות שנרצחו לאורך כביש החוף, אבל עסוקה כל כך בהצגת המקרים, חקירות מותן והחשוד שהיא מסמנת כרוצח, עד שהיא מתעלמת מהנשים הצעירות כמעט לחלוטין, מגדירה את חייהן באמצעות מותן
לצד העיסוק הנרחב והמוצדק באירועים האלימים, ההתמקדות בפקקים בסיקור המחאה היא סמלית: יוצאי אתיופיה הבהירו שהגזענות לא תעבור - וגם אתם לא תעברו עליה לסדר היום, או אל הצומת הבא. כנראה שכשהתנועה זורמת והכבישים פתוחים, את התקשורת פחות מעניין מה שקורה בשולי הדרך
שלופים? שלוכים? מה זה משנה. ההופעה של קובי פרץ במנורה מבטחים אמנם היתה ארוכה מדי ולא אחידה, אבל בסופו של דבר היא הוכיחה עד כמה מדובר בסיפור עם הפי אנד. כמה אהבה
בזכות עלילה נהדרת ותצוגות משחק אדירות, "תיק נעדר" שהסתיימה אתמול הותירה אבק לסדרות פליליות-משפטיות מהעת האחרונה והייתה ממכרת. וגם: ליגה ג' שעולה הערב בכאן 11 מעלה את השידור הציבורי בעוד ליגה אחת לפחות
האלבום "שמישהו יעצור אותי" של עדן חסון עשוי נכון וכולל מגוון בלדות מכל הקשת של הפופ. עם זאת, לעיתים זה נשמע מעט מתוקתק מדי וקשה לדעת מי הוא באמת עדן חסון בהיעדר סגנון מקורי. וגם: "עיר מרוחקת" של אפרת בן צור הוא בקלות אחד האלבומים הטובים השנה
מופע המחווה של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי הענק כלל רפרטואר שמרני למדי וגם כשהקצב התגבר - רוב הזמן בנאי לא מתח את השירים מספיק לכדי פרשנויות מפתיעות וחדשות, וכך נאלץ להיאבק בנטל ההשוואה במקום לחגוג את נוכחותו בתוך השירים. ובכל זאת, בנאי עמד בגבורה באתגר
במקום לנסות לספר לנו סיפור על רווחה, בריאות ודיור בר-השגה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסיפור הזה, תשדירי שירות עולצים בטלוויזיה מציפים לנו שוב ושוב את חרדות הקיום, ומשקפים לנו בו בזמן שאנחנו ממשיכים להיות קורבנות, ושאנחנו שוב נדרשים להתגייס
חיים אתגר הוא היורש הטבעי של חיים הכט ב"יצאת צדיק", ואיתו מובהק עוד יותר הדמיון של התוכנית הזו לסרטוני המכות למיניהם שאנחנו כה נהנים מהם. בשני המקרים, מדובר בשיימינג שמתמקד במטרות הקלות והלא נכונות, ולא באמת הופך את העולם לטוב יותר
"דיין: המשפחה הראשונה" (yes דוקו) של ענת גורן היא סדרה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, אבל אם נודה על האמת, היא לא באמת מצדיקה את עצמה. מה שהיה חסר בסדרה על משפחת דיין הוא קול אחר, חיצוני - קול שיציג אור חדש על הסיפור וידקור מעט את קווי העלילה המוכרים לנו
