כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
התפקיד של התקשורת הוא לנפץ בועות, אבל אולפן שישי העדיפו בסופ"ש האחרון לנפח את הבועה של הטוויטר, עם כתבה עוקצנית ומשונה על דובר ראש הממשלה יונתן אוריך, שלא היה בה שום עניין לציבור
הסוף העגום, שאלת הצדק, הדעיכה המאכזבת של סימון ודבורה והאנושיות שברוצחים ובקורבנות: הערות סיכום אחרונות על "הנערים" של HBO, אחת הסדרות הכי טובות שנראו כאן על המסך בשנים האחרונות, שהסתיימה השבוע ללא סוף טוב
"הליכודניקים" ערוכה כהלכה, רהוטה ועשויה היטב מבחינה ויזואלית - אבל התסריט שלה כה מבולבל עד כדי כך שלא לגמרי ברור איזה סיפור היא מנסה לספר. במקום אידיאולוגיה, הסדרה מתמקדת ב"מאבקים" ו"מחנות" פנים מפלגתיים - כאילו לליכודניקים אין עמדות, רק שאיפה לכוח
בעיית הדרת הנשים במוזיקה בישראל נמתחת לאורך שנים ארוכות ונוגעת לתעשיית המוזיקה, למוזיקאים עצמם, לגופי התקשורת וגם לקהל. כעת, אולי מתוך המקום המאכזב הזה, יחל מהלך של שינוי. נדב מנוחין על ההיסטוריה של המוזיקאיות בישראל והצעות לשיפור
הדרמה הקומית של yes חכמה, אפילו שנונה, אבל לא עד כדי כך מרתקת: אין לה עומק פיוטי או פילוסופי, חתרנות פוליטית, אופק היסטורי, הומור מפיל או פשוט ברק יוצא דופן. היא עומדת במקום, במרחב ליברלי בורגני רגיל למדי וצפוי למדי, בתוך סיפור חיים שאינו מעניין עד כדי כך
מיהודה פוליקר ועד נצ'י נצ', מאביב גדג' ועד דודו טסה, משלומי שבן ועד עומר אדם: עשינו את הבלתי אפשרי ודירגנו את 101 השירים הישראלים הכי טובים בעשור העברי האחרון. חלק ד' ואחרון - מקומות 1-25
סטטיק ובן אל, דודו אהרון, חוה אלברשטיין, קובארי, ג'ימבו ג'יי, אליעד, האחיות ג'משיד ועוד ועוד. עשינו את הבלתי אפשרי ודירגנו את 101 השירים הישראלים הכי טובים בעשור העברי האחרון. מתחממים עם החלק הרביעי מתוך חמישה - מקומות 50-26
מכנסיית השכל עד נסרין קדרי, מהילה רוח עד הדג נחש, מאביב גדג' עד אביב גפן: עשינו את הבלתי אפשרי ודירגנו את 101 השירים הישראלים הכי טובים בעשור העברי האחרון. חלק ב' - מקומות 75-51
מאמיר דדון ועד שרית חדד, מאיתי לוי ועד אפרת בן צור, מבניה ברבי ועד ג'ירפות: עשינו את הבלתי אפשרי ודירגנו את 101 השירים הישראלים הכי טובים בעשור העברי האחרון. חלק א' - מקומות 101-76
קלמן וסג"ל הגישו משדר רגוע ומעניין, כזה שמכבד את הצופה ורחוק מהשיח הפופוליסטי, מבלי לוותר על עמדתם האסרטיבית. בכלל, כבר זמן מה שהתכנית המשותפת של השניים היא אחת האופציות הטובות יותר בשעות הפרה-פריים על המסך
הלקח שמהדורות החדשות למדו ממערכת הבחירות הקודמת; יונית לוי שקרנה על המסך והביאה את חדשות 12 להיות משדר הבחירות המוצלח ביותר; חדשות 13 בזבזו זמן יקר על ספיישל בחירות הזוי של "משחקי השף"; והפרודיה המבריקה של "ארץ נהדרת" על "שבט אחים ואחיות"
ברצועות האקטואליה, בתכניות הבידור ואפילו בפרסומות: לטלוויזיה יש תפקיד משמעותי בהפצת המסר שהבחירות הן לא נושא עד כדי כך בוער. בכך היא מגלמת תפקיד כמעט אנטי-דמוקרטי, כזה שמעדיף שתצביעו בשלט במקום שתצביעו בקלפי
פעם אחר פעם העדיפה רינה מצליח לשאול את הפוליטיקאים שעלו אליה לרגל האם הציבור קונה את המסרים שלהם, ומה ייחשב מבחינתם כישלון. בכך הציגה "פגוש את העיתונות" את תחום הסיקור שלה כלא יותר מאשר מרוץ סוסים פוליטי, ולא ויכוח בעל השלכות אמיתיות על חיינו
בלי להתעמת ובלי לאתגר, עם שאלות שנראה שכל מטרתן היא להתחבב על המרואיין ולשמש כמצע למסריו, קשה לזהות איפה מסתיים הקמפיין הפוליטי ומתחיל הגוף העיתונאי. אין מה לבוא בטענות ליאיר נתניהו - החרפה היא כולה על ערוץ 20
קשה להפריז בעוצמת התיעוד של ראש הממשלה מורד מהבמה על ידי מאבטחיו בזמן התרעת "צבע אדום" באשדוד. האירוע הזה הוא סיכה בבועת הסיקור הפוליטי. לרגע נדיר, את הספין התורן החליפה המציאות - והטלוויזיה הייתה שם כדי לוודא שלפחות לערב אחד היא תחלחל פנימה
עם הגעתו של המופע מלא החיים "טוביה החולב" לישראל לרגל 70 שנה לכינון היחסים בין שוויץ וישראל, אין מנוס מלקבוע: העולם שבו חי הגיבור האהוב והפטפטן של שלום עליכם אולי איננו קיים עוד, אבל טוביה החולב עצמו חי וקיים, ואולי אפילו רלוונטי מתמיד
מה שקרה אחרי שאייל גולן נכנס אל אולפן "אופירה וברקוביץ'" עלה על כל דמיון וירד מתחת לכל ביקורת. אסייג תבעה את עלבונה על כך שבחר להפסיק לעקוב אחריה באינסטגרם. כשאייל ברקוביץ' בעצמו הכריז שזה גנון, כבר לא היה עוד מה לומר אל מול הסיטואציה המביכה והמבישה הזו
היוצר הדוקומנטרי רון כחלילי לא רוצה לחקור את מקורות הסכסוך בסדרה "שנאת מוות" (HOT8). במקום זאת, הוא מתעד מה שהוא רואה בחברה היהודית בישראל של זמננו וביחסה אל שכניה הערבים - וזה נראה רע מאוד. השנאה לערבים, כך מתברר, חוצה מגזרים, רמות השכלה ועדות
נתניהו יצא למתקפה חסרת תקדים על "הנערים" וקשת בעוד גיא פלג סופג איומים, אבל ב"אולפן שישי" בקושי עלו על המגרש. ראש הממשלה יכול להיות רגוע: לכלב השמירה של הדמוקרטיה לא דחוף לנבוח
הקשר בין הספר "הכלה מאיסטנבול" לסדרה רופף מאוד עד זניח. זהו אמנם סיפור מלודרמטי, אך בשום פנים ואופן איננו רומנטי. אין בו פרחים וכינורות דביקים שמנגנים. להפך: זו מעשייה דידקטית ושטחית על משפחה מתעללת, פיזית ורגשית, ושדים שלא מרפים
האלבום "אוקיינוסים" של ג'יין בורדו הוא צומת שאחריו הלהקה תצטרך להחליט האם להמשיך באותה דרך עד לשעמום מוחלט או לאתגר את עצמה יותר. וגם: האלבום החדש של יובל מנדלסון הוא אלבום סוחף, שנון ומופק היטב, שרק מזכיר עד כמה נחוצים כאן רוקרים עם אופי
זה אני" הוא אמנם מחזמר משיריו של אייל גולן, אבל הוא אינו חוגג את האיש כי אם את קהל מאזיניו, ומשיב להם את הכוח. שביל האמצע הזה מצדיק את "זה אני" הנפלא. אייל גולן חייב לשלוח לבמאי מאור זגורי זר פרחים אחרי זר פרחים
כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע: שלמה ארצי חגג חמישה עשורי פעילות מול קהל מעריץ שקיבל מנה גדושה של הלהיטים המוכרים בעזרת חברים כמו ישי ריבו ונורית גלרון, אבל בערב חגיגי שכזה רק מעט מהשירים התעלו מעל הרגע. כך, זה היה ערב יפה מול ירח, אבל לא ערב לפנתיאון
"הנערים", שיוצאת מחטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014 אל רצח מוחמד אבו חדיר, היא סדרה אנושית על האווירה הציבורית שמתוכה נולד גיהנום. היא פורצת דרך על ידי הצגת כל הקולות במקביל, אבל לא תאפשר לצופה להתרחק. אז כן, זאת טלוויזיה מעולה, אבל אל תצפו ליהנות יותר מדי
שום דבר מהותי לא השתנה בין העונה הראשונה של "סליחה על השאלה" לעונתה השנייה והטרייה, וטוב שכך: עדיין מדובר בחובת צפייה, שיש המון מה ללמוד ממנה
אין דרך לראות את שתילת הנשק בבית תושב עיסאוויה לצורך צילומי הסדרה "מחוז ירושלים" (כאן 11) שלא כאקט גזעני. זה צעד שמשדר לצופים מסר חד משמעי על האוכלוסיה הזאת - וכפי שנחשף, על לא עוול בכפה. "מחוז ירושלים" הפרה את אמון הצופים ומתגלה כגרסה רעה של המציאות
"החוף הנפרד", סרטה של קרין קיינר (HOT8), עוסק בנשים החרדיות שמגיעות לחוף הנפרד בתל אביב. בניגוד לרושם הכבד שיכול להיות לנושא, זה דווקא באמת סרט שמשרה רוגע. לפרקים הוא אפילו מצחיק ואפילו מציג ניצנים של מרד בחברה החרדית
המתודה של יער היא הקצנה, והיא חוקרת עד כמה ובאיזה אופן יכולה כל דמות שלה ללכת לאיבוד. זה מאוד מרשים ואפילו וירטואוזי: כל ניואנס בלבוש, בסלנג או במבטא מודגש, התזמון מושלם והאלתור בתוך הדמות מספיק כדי לצפות בטלוויזיה עם חיוך. אבל חיוך זה לא תמיד מספיק
"דה וויס", על כל "הצלותיה הדרמטיות" ו"הכרעותיה הקשות" הפכה להיות המקום הכי צפוי בטלוויזיה. אפילו דמויות סוחפות כמו נסרין קדרי ודורון מדלי, שאחראים על מרבית רגעי החסד הנותרים בתכנית, כבר חוזרות על עצמן. אחרי חמש עונות, הפסקנו להסתובב
אפשר להבין את שמחתם של הנערים ושל משפחותיהם. מה שקשה לתפוס זה את פמפום הרגעים האלה במהדורות החדשות. עוד ועוד ציטוטים שכולם אמרו את אותו הדבר בדיוק ולא הוסיפו ערך לסיקור, עם מעט מדי שאלות נכונות
