כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
המתודה של יער היא הקצנה, והיא חוקרת עד כמה ובאיזה אופן יכולה כל דמות שלה ללכת לאיבוד. זה מאוד מרשים ואפילו וירטואוזי: כל ניואנס בלבוש, בסלנג או במבטא מודגש, התזמון מושלם והאלתור בתוך הדמות מספיק כדי לצפות בטלוויזיה עם חיוך. אבל חיוך זה לא תמיד מספיק
"דה וויס", על כל "הצלותיה הדרמטיות" ו"הכרעותיה הקשות" הפכה להיות המקום הכי צפוי בטלוויזיה. אפילו דמויות סוחפות כמו נסרין קדרי ודורון מדלי, שאחראים על מרבית רגעי החסד הנותרים בתכנית, כבר חוזרות על עצמן. אחרי חמש עונות, הפסקנו להסתובב
אפשר להבין את שמחתם של הנערים ושל משפחותיהם. מה שקשה לתפוס זה את פמפום הרגעים האלה במהדורות החדשות. עוד ועוד ציטוטים שכולם אמרו את אותו הדבר בדיוק ולא הוסיפו ערך לסיקור, עם מעט מדי שאלות נכונות
כן, בהחלט הבנו, אנחנו ממשיכים בקיץ. תודה על זה, חברים. בחורף ובעונות המשוגעות, כשאנחנו באמת זקוקים להם, טוב שהם שם. בקיץ הישראלי העומד, אלו נראות היום כמו הדקות הכי מיותרות בטלוויזיה
"מבחן הגזענות הגדול" בקשת 12 בדק באופן אפקטיבי כמה סיטואציות והוכיח לקח חשוב: הגזענות היא עניין יומיומי שנמצא בכל מרחב ובכל זמן. עם זאת, למרות החשיבות והצורך התמידי לחשוף גזענות, הגיע הזמן להיפטר מהטרנד המעיק של הקיץ: מבחני הצקצוק בטלוויזיה
יש פער כה עמוק בין האירוניה החריפה של "גבעת חלפון" של אסי דיין, שלעג לצבא ולחוסר הטעם שבמאבקי ההתשה בחזית הדרומית ובכלל - לבין ההצגה של הבימה השבלונית, החיוורת, חסרת המקוריות ונעדרת התעוזה. הנוסטלגיה מנסה לכסות על הפער הזה, אבל היא לא כל כך מצליחה
באווירת העייפות הכללית, ההגשה הנקרעת-מצחוק של סלע ועזר ששוכללה בתכנית הזאת לכדי שלמות יותר מאשר בכל תכנית אחרת בהובלתם, והפרשנות החביבה של ישראל ורסקין - "נינג'ה ישראל" היא ממילא בגדר פרודיה על אירוע ספורטיבי, ולכן גם את תכונותיה המעצבנות צריך לקחת בקלות
עומר אדם מודל 2019 הוא תופעה שכמעט אין דומה לה בקרב בני דורו. אתמול בערב הגיעה ההוכחה: בצעד חריג, שבדרך כלל לא נוגע לאמנים ישראלים הוא סימן לעצמו את פארק הירקון וכבש אותו בענק. הוא נהנה על הבמה ומהקהל באופן שאי אפשר לזייף. זו הסיבה שהוא כוכב כזה גדול
הפרסומת החדשה של yes עם חוה אלברשטיין וסטפן שנונה עם ליהוק מבריק, אבל המסר שלה עגום: הטלוויזיה היא רק פתרון זמני לחוסר טעם, תחליף לבדידות, ואילו מחוצה לה אין שום דבר מעניין מספיק או אפילו בעל ערך
אפשר לומר, בסיפוק מסוים, שבישראל 2019 הרצון לשנות את הנטייה המינית של אחרים נמצא כל כך מחוץ לקונצנזוס, שלתקשורת אין בעיה לקחת צד ולהביע עמדה נחרצת נגדה - וכך אכן היה. רק חבל שהצעת האפרטהייד המפורשת של פרץ לא עוררה ולו קמצוץ מהעניין
עם שיר אהבה שנקרא "שווארמה" ולראשונה ללא הכינוי המזוהה עמו, האלבום החדש של מלך הראפ של המזרח התיכון הרבה יותר נינוח, מגוון ומשוכלל מקודמו. הבכורה של דניאל סאן קריאף מראה שיש לה עוד המון מה לתת. וגם: סינגל אחד מקסים שכבש את ליבנו
הקומדיה החדשה בכיכובה של מירי מסיקה מותחת את הגבולות הצפויים של סוגיית הפרשי גיל בין בני זוג, ומניבה סצנות רבות בנאליות ולא עד כדי כך מצחיקות. בכל זאת יש נקודות אור. אחת לאיזה זמן מגיע טוויסט חביב, המצלמה אוהבת את מסיקה, ושתי דמויות בסדרה קורעות מצחוק
בניגוד להופעה המשותפת הרגילה של שלומי שבן וחוה אלברשטיין, הפעם השניים חברו לטובת מופע שירי היידיש הקלאסיים של אלברשטיין. עם אבנר בירון שמנצח על התזמורת ואלברשטיין על הקהל, הערב הזה העלה מחדש תרבות נשכחת שהולכת ואובדת, מלאה ברגעים מצמררים
באופן עמוק, "שב"ס" שנונה מאוד, חכמה, מקורית - גם אם בינתיים היא לא כל כך מצחיקה. זאת קומדיה שחורה צפויה למדי, שלוקחת כל מערכון על נקודת האבסורד, מותחת את הפאנץ' - שהוא בסופו של דבר די עגום, אפילו עצוב
העונה השנייה של "צל של אמת" אמנם מוקדשת לחמש הקורבנות שנרצחו לאורך כביש החוף, אבל עסוקה כל כך בהצגת המקרים, חקירות מותן והחשוד שהיא מסמנת כרוצח, עד שהיא מתעלמת מהנשים הצעירות כמעט לחלוטין, מגדירה את חייהן באמצעות מותן
לצד העיסוק הנרחב והמוצדק באירועים האלימים, ההתמקדות בפקקים בסיקור המחאה היא סמלית: יוצאי אתיופיה הבהירו שהגזענות לא תעבור - וגם אתם לא תעברו עליה לסדר היום, או אל הצומת הבא. כנראה שכשהתנועה זורמת והכבישים פתוחים, את התקשורת פחות מעניין מה שקורה בשולי הדרך
שלופים? שלוכים? מה זה משנה. ההופעה של קובי פרץ במנורה מבטחים אמנם היתה ארוכה מדי ולא אחידה, אבל בסופו של דבר היא הוכיחה עד כמה מדובר בסיפור עם הפי אנד. כמה אהבה
בזכות עלילה נהדרת ותצוגות משחק אדירות, "תיק נעדר" שהסתיימה אתמול הותירה אבק לסדרות פליליות-משפטיות מהעת האחרונה והייתה ממכרת. וגם: ליגה ג' שעולה הערב בכאן 11 מעלה את השידור הציבורי בעוד ליגה אחת לפחות
האלבום "שמישהו יעצור אותי" של עדן חסון עשוי נכון וכולל מגוון בלדות מכל הקשת של הפופ. עם זאת, לעיתים זה נשמע מעט מתוקתק מדי וקשה לדעת מי הוא באמת עדן חסון בהיעדר סגנון מקורי. וגם: "עיר מרוחקת" של אפרת בן צור הוא בקלות אחד האלבומים הטובים השנה
מופע המחווה של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי הענק כלל רפרטואר שמרני למדי וגם כשהקצב התגבר - רוב הזמן בנאי לא מתח את השירים מספיק לכדי פרשנויות מפתיעות וחדשות, וכך נאלץ להיאבק בנטל ההשוואה במקום לחגוג את נוכחותו בתוך השירים. ובכל זאת, בנאי עמד בגבורה באתגר
במקום לנסות לספר לנו סיפור על רווחה, בריאות ודיור בר-השגה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסיפור הזה, תשדירי שירות עולצים בטלוויזיה מציפים לנו שוב ושוב את חרדות הקיום, ומשקפים לנו בו בזמן שאנחנו ממשיכים להיות קורבנות, ושאנחנו שוב נדרשים להתגייס
חיים אתגר הוא היורש הטבעי של חיים הכט ב"יצאת צדיק", ואיתו מובהק עוד יותר הדמיון של התוכנית הזו לסרטוני המכות למיניהם שאנחנו כה נהנים מהם. בשני המקרים, מדובר בשיימינג שמתמקד במטרות הקלות והלא נכונות, ולא באמת הופך את העולם לטוב יותר
"דיין: המשפחה הראשונה" (yes דוקו) של ענת גורן היא סדרה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, אבל אם נודה על האמת, היא לא באמת מצדיקה את עצמה. מה שהיה חסר בסדרה על משפחת דיין הוא קול אחר, חיצוני - קול שיציג אור חדש על הסיפור וידקור מעט את קווי העלילה המוכרים לנו
לרגל צאת הסרט החדש והמדובר ועל חייו של שייקה אופיר, מספרות נעמי פולני ורבקה קרמר על חברן להרכב המיתולוגי ועל המדינה שהשתנתה. "שייקה היה כל כך מוכשר, אף אחד עד היום לא הגיע בכלל לרמה שלו. הוא יחיד - לא בדורו - אלא בהרבה דורות"
דמותה של גולדה מאיר היא בחירה אולטימטיבית לדוקו פוליטי: ראש הממשלה האישה היחידה, מנהיגת פועלים שהתנגשה עם הפנתרים השחורים ומי שבמשמרת שלה אירע מחדל מלחמת יום הכיפורים. בלי לכפות עמדה מראש, "גולדה" המצוין מזמין את הצופים להחליט בעצמם מה הם חושבים עליה
"הדווקאים", סרטה של הדס איילון ששודר אמש בכאן 11, עוסק בהומואים של העשורים הראשונים למדינה. כדוקו טלוויזיוני, הסרט עשוי טוב מאוד. עם זאת, יש משהו בנראטיב של "הדווקאים" שנדמה נקי מדי כי מוצגים בו סיפורים עם סוף טוב. הסרט עושה חשק לסדרה תיעודית ארוכה
מה אתם יודעים, אפילו בחדשות התייחסו לאירוע בדיווחים חיים מהכיכר. ועדיין, בכל זאת, דבר אחד בלט אתמול בחסרונו בכל אולפני המהדורות בשלושת הערוצים המרכזיים: לא נערך שם דיון על ספרות. הכול התמקד בגימיקים וקידומי מכירות
היצירה של תיאטרון קליפה מתרחשת על הרחוב, בכיכר טעונה שהושתלו בה שחקנים ודמויות מבלי שהצופים ידעו מה אמיתי ומה בידיון, בפסיפס שמתאר את כל צבעיה של העיר. בין חרדים, ערבים, תמהונים והרכבת הקלה, פעילות ההתבוננות המשמימה כביכול הופכת למעניינת מאין כמוה
אדוארדו סאצ'רי הארגנטיני, מחבר הספר "הסוד שבעיניים" שהפך לסרט זוכה אוסקר, שב עם "קומנדו מבצעים": כאשר קבוצת חברים רואה כיצד חסכונות חייהם שבבנק הולאמו על ידי המדינה, הם מתאגדים על מנת להחזיר לעצמם את הכסף, גם אם זה אומר לצאת לשוד נועז. קראו את הפרק הראשון
לאחד מגדולי הזמרים הישראלים הפועלים כיום לקח זמן למצוא את עצמו במופע לכבוד אלבום הבכורה המשובח שלו - אבל בדיוק ברגע הנכון הגיעו ישי ריבו ומיכה שטרית. לא הכל הצליח לאורך הערב, אך אולי מופע רצוף עליות וירידות הוא הדרך הראויה לציין את המסע הארוך של האמן
