מרמי פורטיס עד עדן בן זקן: השירים שעשו את העשור - מקומות 75-51
מכנסיית השכל עד נסרין קדרי, מהילה רוח עד הדג נחש, מאביב גדג' עד אביב גפן: עשינו את הבלתי אפשרי ודירגנו את 101 השירים הישראלים הכי טובים בעשור העברי האחרון. חלק ב' - מקומות 75-51
נדב מנוחין
מבקר תרבות
כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
כל הכתבות של נדב מנוחין
משלמה ארצי ועד עומר אדם: השירים שעשו את העשור - מקומות 101-76
מאמיר דדון ועד שרית חדד, מאיתי לוי ועד אפרת בן צור, מבניה ברבי ועד ג'ירפות: עשינו את הבלתי אפשרי ודירגנו את 101 השירים הישראלים הכי טובים בעשור העברי האחרון. חלק א' - מקומות 101-76
הרחק מהפופוליזם, אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד סיכמו בחירות בצורה נהדרת
קלמן וסג"ל הגישו משדר רגוע ומעניין, כזה שמכבד את הצופה ורחוק מהשיח הפופוליסטי, מבלי לוותר על עמדתם האסרטיבית. בכלל, כבר זמן מה שהתכנית המשותפת של השניים היא אחת האופציות הטובות יותר בשעות הפרה-פריים על המסך
בזמן שיונית הפגיזה, חדשות 13 הגיעו לשפל והרסו שידור מוצלח
הלקח שמהדורות החדשות למדו ממערכת הבחירות הקודמת; יונית לוי שקרנה על המסך והביאה את חדשות 12 להיות משדר הבחירות המוצלח ביותר; חדשות 13 בזבזו זמן יקר על ספיישל בחירות הזוי של "משחקי השף"; והפרודיה המבריקה של "ארץ נהדרת" על "שבט אחים ואחיות"
כאב-ראש כאב-ראש: גם הטלוויזיה אשמה באדישות שלנו כלפי הבחירות
ברצועות האקטואליה, בתכניות הבידור ואפילו בפרסומות: לטלוויזיה יש תפקיד משמעותי בהפצת המסר שהבחירות הן לא נושא עד כדי כך בוער. בכך היא מגלמת תפקיד כמעט אנטי-דמוקרטי, כזה שמעדיף שתצביעו בשלט במקום שתצביעו בקלפי
ספיד דייט מייאש: ביבי, גנץ וגם הצופים הפסידו ב"פגוש את העיתונות"
פעם אחר פעם העדיפה רינה מצליח לשאול את הפוליטיקאים שעלו אליה לרגל האם הציבור קונה את המסרים שלהם, ומה ייחשב מבחינתם כישלון. בכך הציגה "פגוש את העיתונות" את תחום הסיקור שלה כלא יותר מאשר מרוץ סוסים פוליטי, ולא ויכוח בעל השלכות אמיתיות על חיינו
כנוע, חנפני, מגויס: גם לצופי ערוץ 20 מגיע יותר מה"ריאיון" עם יאיר נתניהו
בלי להתעמת ובלי לאתגר, עם שאלות שנראה שכל מטרתן היא להתחבב על המרואיין ולשמש כמצע למסריו, קשה לזהות איפה מסתיים הקמפיין הפוליטי ומתחיל הגוף העיתונאי. אין מה לבוא בטענות ליאיר נתניהו - החרפה היא כולה על ערוץ 20
התמונה הזו תרדוף את נתניהו יותר משאדווה דדון רודפת אחרי נוכלים
קשה להפריז בעוצמת התיעוד של ראש הממשלה מורד מהבמה על ידי מאבטחיו בזמן התרעת "צבע אדום" באשדוד. האירוע הזה הוא סיכה בבועת הסיקור הפוליטי. לרגע נדיר, את הספין התורן החליפה המציאות - והטלוויזיה הייתה שם כדי לוודא שלפחות לערב אחד היא תחלחל פנימה
חולב מכל הלב
עם הגעתו של המופע מלא החיים "טוביה החולב" לישראל לרגל 70 שנה לכינון היחסים בין שוויץ וישראל, אין מנוס מלקבוע: העולם שבו חי הגיבור האהוב והפטפטן של שלום עליכם אולי איננו קיים עוד, אבל טוביה החולב עצמו חי וקיים, ואולי אפילו רלוונטי מתמיד
ואז הופקעו 20 דקות בטלוויזיה עבור ריב פרטי בין אייל גולן לאופירה אסייג
מה שקרה אחרי שאייל גולן נכנס אל אולפן "אופירה וברקוביץ'" עלה על כל דמיון וירד מתחת לכל ביקורת. אסייג תבעה את עלבונה על כך שבחר להפסיק לעקוב אחריה באינסטגרם. כשאייל ברקוביץ' בעצמו הכריז שזה גנון, כבר לא היה עוד מה לומר אל מול הסיטואציה המביכה והמבישה הזו
הסדרה "שנאת מוות" נותנת בוקס בבטן כי היא מראה שכולנו שונאים ערבים
היוצר הדוקומנטרי רון כחלילי לא רוצה לחקור את מקורות הסכסוך בסדרה "שנאת מוות" (HOT8). במקום זאת, הוא מתעד מה שהוא רואה בחברה היהודית בישראל של זמננו וביחסה אל שכניה הערבים - וזה נראה רע מאוד. השנאה לערבים, כך מתברר, חוצה מגזרים, רמות השכלה ועדות
בלי לנבוח ובלי לנשוך: ב"אולפן שישי" לא הצליחו לענות למתקפה המופרכת של נתניהו
נתניהו יצא למתקפה חסרת תקדים על "הנערים" וקשת בעוד גיא פלג סופג איומים, אבל ב"אולפן שישי" בקושי עלו על המגרש. ראש הממשלה יכול להיות רגוע: לכלב השמירה של הדמוקרטיה לא דחוף לנבוח
"הכלה מאיסטנבול": אפילו אוהבי הסדרה מוזמנים לוותר על הספר
הקשר בין הספר "הכלה מאיסטנבול" לסדרה רופף מאוד עד זניח. זהו אמנם סיפור מלודרמטי, אך בשום פנים ואופן איננו רומנטי. אין בו פרחים וכינורות דביקים שמנגנים. להפך: זו מעשייה דידקטית ושטחית על משפחה מתעללת, פיזית ורגשית, ושדים שלא מרפים
כולנו בעד שנ"צ, אבל ג'יין בורדו היא לא זו שצריכה לגרום לנו לנמנם
האלבום "אוקיינוסים" של ג'יין בורדו הוא צומת שאחריו הלהקה תצטרך להחליט האם להמשיך באותה דרך עד לשעמום מוחלט או לאתגר את עצמה יותר. וגם: האלבום החדש של יובל מנדלסון הוא אלבום סוחף, שנון ומופק היטב, שרק מזכיר עד כמה נחוצים כאן רוקרים עם אופי
לנצח את אייל גולן
זה אני" הוא אמנם מחזמר משיריו של אייל גולן, אבל הוא אינו חוגג את האיש כי אם את קהל מאזיניו, ומשיב להם את הכוח. שביל האמצע הזה מצדיק את "זה אני" הנפלא. אייל גולן חייב לשלוח לבמאי מאור זגורי זר פרחים אחרי זר פרחים
גם בלי הפתעות, בפני קהל הוא עדיין מלך העולם
כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע: שלמה ארצי חגג חמישה עשורי פעילות מול קהל מעריץ שקיבל מנה גדושה של הלהיטים המוכרים בעזרת חברים כמו ישי ריבו ונורית גלרון, אבל בערב חגיגי שכזה רק מעט מהשירים התעלו מעל הרגע. כך, זה היה ערב יפה מול ירח, אבל לא ערב לפנתיאון
נשאר רק להתכווץ
"הנערים", שיוצאת מחטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014 אל רצח מוחמד אבו חדיר, היא סדרה אנושית על האווירה הציבורית שמתוכה נולד גיהנום. היא פורצת דרך על ידי הצגת כל הקולות במקביל, אבל לא תאפשר לצופה להתרחק. אז כן, זאת טלוויזיה מעולה, אבל אל תצפו ליהנות יותר מדי
אין שאלה: "סליחה על השאלה" היא עדיין התוכנית הכי חשובה בטלוויזיה
שום דבר מהותי לא השתנה בין העונה הראשונה של "סליחה על השאלה" לעונתה השנייה והטרייה, וטוב שכך: עדיין מדובר בחובת צפייה, שיש המון מה ללמוד ממנה
עד שיוכח אחרת, אסור להאמין לאף סצנה ב"מחוז ירושלים" הגזענית
אין דרך לראות את שתילת הנשק בבית תושב עיסאוויה לצורך צילומי הסדרה "מחוז ירושלים" (כאן 11) שלא כאקט גזעני. זה צעד שמשדר לצופים מסר חד משמעי על האוכלוסיה הזאת - וכפי שנחשף, על לא עוול בכפה. "מחוז ירושלים" הפרה את אמון הצופים ומתגלה כגרסה רעה של המציאות
סולידריות במקום הפרדה: לא כל יום רואים סרט כזה על נשים חרדיות
"החוף הנפרד", סרטה של קרין קיינר (HOT8), עוסק בנשים החרדיות שמגיעות לחוף הנפרד בתל אביב. בניגוד לרושם הכבד שיכול להיות לנושא, זה דווקא באמת סרט שמשרה רוגע. לפרקים הוא אפילו מצחיק ואפילו מציג ניצנים של מרד בחברה החרדית
לא הכל תום: תום יער קומיקאית כישרונית, אבל הסדרה החדשה שלה לא מצחיקה
המתודה של יער היא הקצנה, והיא חוקרת עד כמה ובאיזה אופן יכולה כל דמות שלה ללכת לאיבוד. זה מאוד מרשים ואפילו וירטואוזי: כל ניואנס בלבוש, בסלנג או במבטא מודגש, התזמון מושלם והאלתור בתוך הדמות מספיק כדי לצפות בטלוויזיה עם חיוך. אבל חיוך זה לא תמיד מספיק
דה וויס הייתה פעם הדבר הכי מרענן בטלוויזיה. היום היא פיהוק מתמשך
"דה וויס", על כל "הצלותיה הדרמטיות" ו"הכרעותיה הקשות" הפכה להיות המקום הכי צפוי בטלוויזיה. אפילו דמויות סוחפות כמו נסרין קדרי ודורון מדלי, שאחראים על מרבית רגעי החסד הנותרים בתכנית, כבר חוזרות על עצמן. אחרי חמש עונות, הפסקנו להסתובב
מצעד הפסד: מהדורות החדשות פספסו את העיקר בסיקור חזרת הנערים בקפריסין
אפשר להבין את שמחתם של הנערים ושל משפחותיהם. מה שקשה לתפוס זה את פמפום הרגעים האלה במהדורות החדשות. עוד ועוד ציטוטים שכולם אמרו את אותו הדבר בדיוק ולא הוסיפו ערך לסיקור, עם מעט מדי שאלות נכונות
צריך לשאול את השאלה הקשה: למה בכלל צריך תחזיות מזג אוויר בקיץ הישראלי?
כן, בהחלט הבנו, אנחנו ממשיכים בקיץ. תודה על זה, חברים. בחורף ובעונות המשוגעות, כשאנחנו באמת זקוקים להם, טוב שהם שם. בקיץ הישראלי העומד, אלו נראות היום כמו הדקות הכי מיותרות בטלוויזיה
נכון. גזענות זה נושא חשוב. אבל נמאס מהצקצקנות של ערוצי הטלוויזיה
"מבחן הגזענות הגדול" בקשת 12 בדק באופן אפקטיבי כמה סיטואציות והוכיח לקח חשוב: הגזענות היא עניין יומיומי שנמצא בכל מרחב ובכל זמן. עם זאת, למרות החשיבות והצורך התמידי לחשוף גזענות, הגיע הזמן להיפטר מהטרנד המעיק של הקיץ: מבחני הצקצוק בטלוויזיה
שעה, שעה שחיפשנו ליהנות בהצגה "גבעת חלפון". מה שראינו זה רק חיקוי דהוי
יש פער כה עמוק בין האירוניה החריפה של "גבעת חלפון" של אסי דיין, שלעג לצבא ולחוסר הטעם שבמאבקי ההתשה בחזית הדרומית ובכלל - לבין ההצגה של הבימה השבלונית, החיוורת, חסרת המקוריות ונעדרת התעוזה. הנוסטלגיה מנסה לכסות על הפער הזה, אבל היא לא כל כך מצליחה
קחו אותה בקלות: "נינג'ה ישראל" היא אסקפיזם נחוץ בלי הגועל של הריאליטי
באווירת העייפות הכללית, ההגשה הנקרעת-מצחוק של סלע ועזר ששוכללה בתכנית הזאת לכדי שלמות יותר מאשר בכל תכנית אחרת בהובלתם, והפרשנות החביבה של ישראל ורסקין - "נינג'ה ישראל" היא ממילא בגדר פרודיה על אירוע ספורטיבי, ולכן גם את תכונותיה המעצבנות צריך לקחת בקלות
מהפכת עומר אדם הושלמה בפארק: הביישן מכוכב נולד בנה אימפריה
עומר אדם מודל 2019 הוא תופעה שכמעט אין דומה לה בקרב בני דורו. אתמול בערב הגיעה ההוכחה: בצעד חריג, שבדרך כלל לא נוגע לאמנים ישראלים הוא סימן לעצמו את פארק הירקון וכבש אותו בענק. הוא נהנה על הבמה ומהקהל באופן שאי אפשר לזייף. זו הסיבה שהוא כוכב כזה גדול
ישראל לא מחכה: חנוך לוין יכול להיות מרוצה מהפרסומת החדשה של yes
הפרסומת החדשה של yes עם חוה אלברשטיין וסטפן שנונה עם ליהוק מבריק, אבל המסר שלה עגום: הטלוויזיה היא רק פתרון זמני לחוסר טעם, תחליף לבדידות, ואילו מחוצה לה אין שום דבר מעניין מספיק או אפילו בעל ערך
טוב עשתה התקשורת שנעמדה בנחרצות נגד הבורות של רפי פרץ
אפשר לומר, בסיפוק מסוים, שבישראל 2019 הרצון לשנות את הנטייה המינית של אחרים נמצא כל כך מחוץ לקונצנזוס, שלתקשורת אין בעיה לקחת צד ולהביע עמדה נחרצת נגדה - וכך אכן היה. רק חבל שהצעת האפרטהייד המפורשת של פרץ לא עוררה ולו קמצוץ מהעניין