כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
כשהסתיימה העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" כתבנו שהיא סיימה להעביר את המסר שלה. שנת 2019, שנה שבה נחקקו חוקים בארה"ב האוסרים הפלות, רומזת אחרת: כנראה שעדיין צריך את הסדרה. בימים אפלים והרי אסון, כך מתברר, המחאה היא חובה אזרחית
לפני שהצטרפו באיחור עם פאנל משלהם לערוצים המתחרים, ברשת 13 המשיכו לשדר את "הישרדות VIP", ובינינו - מה כבר ההבדל. עוד משחק של הדחות, שהלוואי שהיה מתרחש על אי מרוחק ולא כאן. עמית סגל הגדיר את הפארסה בצורה נכונה, והפרצוף של הכתבים אמר הכול: פנינו לגיהנום
העונה החדשה של ריאליטי הבישול המצליח בקשת 12 מבהירה שמה שהיה הוא שיהיה: רק הסיפורים האישיים של המתמודדים והחוכמה התורנית של אייל שני מתחלפים. אין לה מה לחדש או רצון להפתיע, והשאלה הנשאלת היא: אז מה הטעם?
מותחן הדוקו המשטרתי מלא בשוטרים כריזמטיים וחדורי מטרה שמצליחים לשמור על העיר המורכבת בין אוכלוסיות שעוינות זו את זו, ומספק קתרזיס נאה לחברה שמכורה לחדשות. בד בבד, על כל זה מרחפת תחושה שזאת גרסה מעט נוחה מדי של המציאות
בפרודיית הריגול של כאן כולם מוגחכים וכולם מעוצבים כקריקטורות מסורבלות. היה עשוי להיות לזה אלמנט חתרני, אבל "דוז פואה" לא בוחרת בנתיב הזה ומעדיפה ליצור סיפור די שטוח ובדיחות זולות וגסות שלא מעלות אפילו גיחוך, ולפעמים הן ממש תת-רמה
ספיישל אירוויזיון של "ארץ נהדרת" היה מוצלח בעיקר כי הוא הכריח את התוכנית לצאת מהתבניות הקבועות שלה ולגוון את דגם הפאנלים הלעוס. טל פרידמן כרון חולדאי התעלה מעל כולם בהופעה חונקת מצחוק. וגם: "וואי וואי וואי" ששודרה בתאגיד היא התוכנית החשובה באמת ששודרה אמש
עברי לידר נחמד, יובל דיין ושלומי שבת הם צוות טוב, אבל ההצגה בעונה החדשה של "דה וויס" שנפתחה אתמול מתנקזת לשני הכיסאות של נסרין קדרי ודורון מדלי. הם בדיוק מה שהפורמט שנמצא בשלבי מיצוי זקוק לו. עם זאת, ערב הפתיחה התקשה להתרומם מלבד רגע אחד יוצא דופן
ירון לונדון הוא נפיל וגאולה אבן-סער חריפה, הכימיה ביניהם מפתיעה לחיוב וגם האווירה טובה, ובכל זאת: התוצאה בקושי מספקת. שני המגישים ראויים למסגרת זמן נרחבת יותר כדי לנהל שיחות מרתקות ונינוחות - אבל בסד זמנים כל כך צפוף, קשה להשאיר חותם אפילו על ערב חמים אחד
האירוויזיון הוא חגיגה לחופש, לשונות, לליברליות, למוזיקה ולכישרון. אירוע שיכול להכיל בני אדם מכל הסוגים והתרחשויות מכל הסוגים. ישראל שמארגנת אירוע ברמה כה גבוהה, שנצבעת בצבעים האלה, שמפרגנת ושמחה ומשדרת פתיחות - היא ישראל במיטבה. ואז מגיע היום שאחרי
משהו מיוחד קרה במפגש בין חיים אתגר לבין צביקה פיק: שניהם נפתחו. אתגר ראיין את הזמר המשתקם בכל הרגישות המתבקשת למצב, תוך גילוי אמפתיה וכבוד ולחיצה על הנקודות הנכונות. ביקורת טלוויזיה
אחרי כל כך הרבה דיבורים, אפשר היה להתרווח אמש מגאווה מול ההפקה המרשימה, המנחים המצוינים, הגלויות שהוציאו גם לישראלים את העיניים ונטע ברזילי החד-פעמית. לו היו לנו רק שתי מילים לאנשים ששקדו על הערב, היינו אומרים בפשטות: כל הכבוד
דברי ההבל על לינור אברג'יל זכו במהדורות שישי לכיסוי על ידי מיטב הפרשנים. מצב מעט מצחיק נוצר ברשת 13: תשע דקות ארוכות מוקדשות לנושא, וכל הפרשנים שישבו באולפן, ללא יוצא מן הכלל, התעקשו - ובצדק! - שמדובר באירוע שיצא מפרופורציות
בעוד עמיתיהם נפרסו בעמדות שונות בדרום במסגרת סיקור ההסלמה, כתבי התרבות התבקשו לאורך היום לבדוק אם האפשרות הנדירה לנורמליות תתנפץ, ואם הכרכרה הזאת תהפוך לדלעת עוד לפני הנשף המלכותי. הדיווחים מההכנות לאירוויזיון, כל הערוצים
אפילו לברק רביד ורינה מצליח נמאס: הגלים הפתוחים לא שיקפו את הדרמה של ההסלמה בדרום, ובכך לא מילאו את חובתם כלפי התושבים היושבים במקלטים. גל פתוח בחדשות 13 ו-12, ביקורת טלוויזיה
התרבות הישראלית הולכת ליד השואה מבלי לגעת, בעוד שבשיח הישראלי היא מתומצתת להשוואה גרוטסקית של שר התחבורה על רכבת ישראל ורכבות מהשואה. הסטוריז של אווה אינם הסיפור: עלינו לעסוק בנושא מבעד לקלישאות, לברוח מהקהות ולצמוח כאנשים טובים יותר | דעה
סיפור המאבק לחפותו של עדנאן סעיד שימש בסיס לפודקאסט שהמציא את ז'אנר "הפשע האמיתי", ועכשיו הוא הפך גם לסדרה תיעודית. לפחות לפי הפרק הראשון, לא ברור למה היה צורך בגלגול הטלוויזיוני - ובכל זאת, יש גם תקווה
עדן בן זקן מרעננת אבל עדיין רחוקה מאוד מלמצות את הפוטנציאל, אייל גולן הוציא אלבום ארוך מדי ומעביר את השרביט למשה פרץ, והאלבום משירי רוני סומק מצליח להפתיע ולהלהיב. סקירת אלבומי חג
התרחשויות לא מעניינות, אנרגיות חלשות וסצנות מעוררות פיהוק: העונה השלישית של הסדרה פשוט לא משכנעת. מלבד ההתמודדות עם הפציעות, שמספקות את הרגעים החזקים של העונה, גם לאנשים שאוהבים ספורט יש בה מעט מאוד
סם רוקוול ומישל וויליאמס מהפנטים בתור בוב פוסי וגוון ורדון, בסדרה שמשחזרת כמה מהנאמברים הגדולים בתולדות המיוזיקלז ואת הסיפור המרתק של הזוג שיצר אותם, בלי להסתיר את הצדדים היפים פחות. אף שהיא נמנעת מאמירות גדולות ונותרת בתחום הביוגרפי, מדובר בחגיגה לעיניים
אתמול הסתיימה לה בקול ענות חלושה התכנית "2025". ובגמר עצמו לא היה כלום: ששת המועמדים ישבו על כיסאות וחיכו לראות מי הולך הביתה, הצבעה אחרי הצבעה, עד שמישהו יגאל את הערב הזה ויסיים אותו כבר. עם זאת, יש משהו מנחם בכך שהציבור לא נהה אחרי הסגידה לכסף בתכנית
נגניות נבל אופקי בטריפ שלא נגמר, הסבל שבאימון וניכוס של "Candy Shop" - עבודות המיצג של האמנית הליטאית נראות פשוטות במבט ראשון, אך דקות ארוכות של ביצוע דורשות מהצופה לטבוע בהן ולגלות הרבה יותר. סיכום ערב שדן בפרפקציוניזם, בשוליות וברגעים שמהם עשויה האמנות
"מות התפוז" של רונה קינן הוא אלבום יפה ונוגה מאוד. הוא שומר על רמה גבוהה לכל האורך, אין בו נפילות בכלל, המון שירים טובים, שאף אחד מהם לא מתבלט באופן דרמטי מעל היתר. הוא בעיקר מצליח לזקק את השאלות על אהבה ומוות שמעסיקות אותה. וגם: ג'ימבו ג'יי עשה לנו כיף
המהדורה הראשונה של מגזין האירוויזיון היומי (כאן 11) סבל מעומס רב של אייטמים, אבל עם קצת הידוק - המגישות המעולות דפנה לוסטיג ואביה מלכה יכולות להפוך אותו לתקדים של ממש: תוכנית תרבות משמחת שלא קבורה בשולי לוח השידורים
אמנם המבנה שלה מבלבל, ומאכזב שאין בה מרואיינות נשים בכלל, אבל "ימי בגין" היא עדיין סדרה מרתקת ורלוונטית, על הטרגדיה של ראש הממשלה האגדי ועל הטרגדיה של הציבוריות הישראלית כולה, שאיבדה את היכולת לקחת אחריות
כמו ממשלת אחדות, גם נחיתה ישראלית בחלל היא תרחיש כמעט בלתי אפשרי שממלא איזשהו צורך ציבורי בנורמליות. בשני המקרים, מהדורות הסופ"ש התמסרו כמעט לחלוטין לפנטזיה. ובכל זאת, היו גם צדיקים בסדום שעשו את הדבר המתבקש
הפומפוזיות המעיקה של משדרי הבחירות שכללה ביטויים ריקים מתוכן כמו "צפוי ערב ארוך"; ההתעלמות הצורמת מערבים לאורך כל המשדרים; הפער המשמעותי בין המדגמים לבין תוצאות האמת; ו"ארץ נהדרת" שסופסוף מצליחה לפגוע בול. ארבע הערות על משדרי הבחירות
נתניהו יכול היה לשבת בסיפוק בריאיון אצל שרון ורני, להפריח את סיסמאות הבחירות שלו, ולדהור אל יום הבוחר. הוא ימשיך לטעון גם בהזדמנות הבאה שהתקשורת עוינת ושהכל פייק ניוז. מי שרצה לראות את ההבדל בין חרפה לבין עיתונות, היה צריך לראות את רינה מצליח מראיינת
הצוות של "ארץ נהדרת" יוביל את משדר הבחירות של ערוץ 12 ביום שלישי הקרוב, וכשהמדגמים יתפרסמו ובאולפנים ינתחו מיטב הפרשנים את ההתרסקויות של המפלגות השונות, זאת תהיה ההזדמנות האחרונה של "ארץ נהדרת" להציל את קמפיין הבחירות המאכזב שלה, שיגיע בקרוב לקו הסיום
מצפייה בתחקיר של "המקור" על המועמד לראשות הממשלה הייתה הרגשה שהתכנית בעיקר סימנה וי זמן קצר לפני יום הבוחר, מבלי להרים תרומה משמעותית לסדר היום. יש משהו עצוב בכך שאנחנו זקוקים לתחקירים על חידת דמותם של פוליטיקאים בכירים, אך מגלים על אמונותיהם מעט מאד
תחקיר "עובדה" על גונן שגב היה מספק כהצצה ראשונה וכפינוק לחובבי ז'אנר תחקירי המודיעין, אבל מסתמן כי את הפיצוח האמיתי של דמותו נקבל רק בסרט עלילתי שאולי עוד יעשה על אודותיו
