כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
בחצי שעה בלבד מצליח תם אהרון לפרק ב"פעם בשבוע" (כאן 11) לבנה ועוד לבנה מחומות הטמטום שמקיפות אותנו, מפרק עוד קלישאה, עוד אמירה בלתי נתפשת שאמר נבחר ציבור. את המציאות לא יכולה לשנות תכנית סאטירה אחת, אבל בשביל סיכה בבלון זה מספיק
סיפורה של להקה עלובה ומופרכת שמתאחדת ומתגלגלת למסע גרוטאות ברחבי הארץ מוביל פרודיה משעשעת על המוזיקה הישראלית, שמדלגת בין המופרך לאמיתי. גם אם היו ליוצרי הסרט כבר כמה בדיחות חריפות יותר בעבר, אפשר לקבוע שמדובר בקאלט בהתהוות
גם ראיון השחרור מהכלא של קובי פרץ בתוכנית "הכל אישי", הפך במהרה לעוד אחד ממופעי התוכחה והטהרנות של חיים אתגר, שהיה נטול מכל ערך עיתונאי בסיסי ונטף השפלה שלא לצורך. ומה קרה אתמול לגאולה אבן?
כדרכו של עולם, החינוכית נעשתה פחות רלוונטית למול הפירוטכניקה שבחוץ, וערוצי הילדים הביסו אותה בתשומת הלב. עם זאת, השנים האחרונות דווקא סימנו רנסנס של ממש בשידורי החינוכית. ביקור בה היה במידה רבה גיחה לעולם תרבותי שכבר לא קיים. טור פרידה
"א יידישע חפלה" הוא מופע שנותן לנו להתענג רק עוד קצת על מסורת ותרבות שהולכת ונעלמת. השילוב של שחקן החיזוק שימי תבורי הצליחה להוכיח ששילוב תרבויות הוא אפשרי. אבל בעיקר שלבן-אל יש עוד לא מעט מה ללמוד מאבא שלו
סיפורם של הישראלים שחולמים להיות בני ובנות ים נחשף אתמול במהדורת סוף השבוע עם דנה ויס ובאחת הצליח להאפיל על כל סיפור אנושי שהיה על סדר היום. ייתכן וכך נראה העתיד של כולנו: התמכרות לפנטזיה אבודה שבה יש לנו יכולת לקיים שלווה יחסית
הדוקו-ריאליטי החדשה של רשת מציגה את המציאות הישראלית מנקודת המבט של גופי ההצלה. לעתים היא נראית כמו סרט תדמית סטרילי, אך רוב הזמן מצליחה לחשוף את המורכבות של החברה המקומית, ואת הקיטוב הרה הגורל בין הסקטורים השונים שלה
אף שהוא רווי בקומיקאים מוכשרים ומכיל כמה סיפורים משעשעים באמת, יש להודות כי "חרא סרט" (yes דוקו) אינו מצחיק במיוחד, ומדי פעם משעמם. למרות זאת, כשהוא עוסק בקומדיה, בתפקיד שלה, ובמה היא יכולה לעשות באמצעות שימוש בטאבו הזה - הוא מצליח לרתק
העונה השנייה של הדוקו-ריאליטי של yes - שמלווה את השיקום הארוך של השחקן מאור בוזגלו - הייתה יכולה לעשות מהתיעוד הזה יצירת מופת, אלא שהיא בוחרת בפאסיב אגרסיב פנים משפחתי. לפחות האבא יעקב בוזגלו מציל את המצב ומספק מעט עניין
הגם שיש ב"בין אריזונה לנס ציונה" כמה נקודות מקסימות ורגעים אנושיים, הסדרה החדשה של חיים הכט (קשת 12) מצליחה לבלבל את הצופים ולגרום להם להשלים בייאוש עם מצבם. וכך, במקום לאתגר את הצופה, היא רק עושה לו כאב ראש נורא
אחרי הגלידות והקרטיבים, השורה התחתונה ב"גומיגם" של סטטיק ובן אל תבורי הוא בעיקר שמדובר בשיר ממש ממש משעמם; חוסר הרגישות של עומר אדם מאכזב דווקא בגלל החיבור לקהילת הלהט"ב; ומצב האלבומים הישראלים שחון מאי פעם לקראת החגים
הפרובוקציות משעממות, התכנים חוזרים על עצמם והפאנל של התכנית די מיותר, כשמדובר למעשה באותה דעה בקולות שונים והניואנסים הם רק ברמת ההטרלה. תוכנית הדגל של ערוץ 20 לא המציאה דבר, רק לועסת את אותו המסטיק על פני יותר זמן
שימוש ציני בשיר הילדים המתקתק של נעמי שמר, עידוד מסרים אלימים וניצול לא מוצלח של אחת מהמוזיקאיות המסקרנות בישראל, הפך את הפרסומת של פרטנר טי וי בכיכובה של נטע ברזילי לכל מה שאנחנו לא רוצים (וצריכים) לראות על המסך. ביקורת
הפוטנציאל בעונת הנשים של "אף פעם לא מאוחר" די מובהק. רבקה מיכאלי משעשעת, ציפי פינס ונורית גפן חריפות ומוכיחות שהן הרבה יותר "מהנשים של" ושרהל'ה שרון לקחה את תפקיד האאוטסיידרית בגבורה. אז למה זה בכל זאת לא עשה לנו חשק לטוס לתאילנד?
ביום שישי קיבל כתב המגזין הוותיק של רשות השידור את רשות הדיבור במהדורת חדשות כאן, ופצח במונולוג כואב על האופן שבו הוא רואה את החוק, והמילים שלו פוצעות את שומעיהן. למחרת "טלוויזיה מהעתיד" חזרה אל שנות ה-90 כדי לחשוף את הפער הטראגי בין אז לעכשיו
יש משהו מרענן כל כך בישירות של "נינג'ה ישראל": גם ככה מסלים כאן כל יומיים, חם כמו הגיהנום ואי אפשר לנשום, אז לפחות נשמח בענף המטופש מכל: נפילת חתיכים למים. אפילו אסי עזר ורותם סלע לא מפריעים
הסדרה החדשה של כאן 11 מאפשרת הזדמנות נדירה לאוזניים לא חרדיות להכיר כמה מהגיבורים המאתגרים של המוזיקה החסידית. התוצאה תעזור לעזור להפריך דעות קדומות, אבל נעדרת קונטקסט ורקע חשוב ורחוקה מלמצות את גיבוריה. נו, לפחות תכירו סוף סוף את "ליידי גאגא" החסידי
למרות שהוחמצו גוונים רבים בסיקור, תמונות ההמונים מכיכר רבין לבדן מביעות את המסר שנשלח לממשלה. כולם אמנם כבר למדו את השיעור הקשה על היום שאחרי מחאת רוטשילד, אך התפקיד של התקשורת יהיה להזכיר אותו לא רק למפגינים אלא בעיקר למקבלי ההחלטות
כשהדרג הצבאי והמדיני כאחד מבהירים שהם לא מעוניינים בהסלמה, מדוע קופץ רוני דניאל ודורש להכות ללא רחם את חמאס? זה לא כל כך משנה, כי דניאל הוא בפירוש רק הסימפטום, רק הנציג הבכיר של תקשורת שמכורה לגלים הפתוחים. במקרה של אזעקת אמת - כולנו כבר מתורגלים
באופן שמזכיר במשהו את "קופה ראשית", הקומדיה האחרת שקרן מור משתתפת בה לאחרונה, גם הדמויות של "הפסיכולוגית" הן הגרסאות הגרועות והעלובות ביותר של עצמן, אלא שהיא נעדרת את הערך המוסף החברתי והאמירה של "קופה ראשית". "הפסיכולוגית" לא תשאיר אצלכם שום זיכרונות
התכנית "סליחה על השאלה" (כאן 11) ממחישה מה באמת התפקיד של שידור ציבורי: לקרב אוכלוסיות, לייצג אותן ולהכיר אותן זו לזו. בזמן שבערוצים אחרים מעלים סרטוני בעד ונגד כאמצעי פרובוקטיבי, התכנית הזאת מראה שאפשר גם אחרת. יותר מזה, היא אפילו עושה חשק לבינג'
הסטיגמות מנותצות, העריכה מצוינת, הדמויות נלקחו כולן מתוך ספר החלומות הרטובים של מלהקים והדינמיקה ביניהם מעניינת. הסיפור טוב ובצה"ל ללא ספק שמחים על "יחידה מעורבת", אבל כסדרה טלוויזיונית שאינה תשדיר שירות, אפשר היה לצפות ממנה ליותר
אם העונה הראשונה זעזעה כשהמחישה את דרכי הדיכוי שגברים מפעילים כלפי נשים, העונה השנייה לא גילתה לנו דברים חדשים. אלא אם כן העונה הבאה תפיל את גילעד, להמשיך את "סיפורה של שפחה" יהיה מעשה לא ראוי. אם קיימת בנו מעט חמלה כלפי ג'ון, עלינו לדרוש את סוף הסיפור
לרגל אלבום חדש ומשובח, "בת זקונים", התקווה הגדולה של הרוק הישראלי מספרת בראיון מיוחד על הרגע בו נשברה לה האמונה באלוהים, מדוע סלחה לתיירים גרמנים על השואה, למה היא לא חוששת לשיר על הריבים של ההורים ואיך היה לגלם מתנחלת צעירה שפוצחת ברומן לסבי עם בת שירות
בתחתית העניין של תחרות השירה החדשה בהובלת אביב גפן ואייל גולן עומדים המוזיקה והמתמודדים. אלה שאמורים להיות עיקר הסיפור הם בקושי עוד תפאורה לקרב האגרוף המרכזי והמתיש, שמזכיר בעיקר גנון ואינו נעים לצפייה. תודה לאל לפחות על מירי מסיקה
אם מדובר בחרפה, בפגיעה מהותית בזיכרון השואה, בעוול לקורבנות שאנו עומדים לזכרם מדי שנה ביום השואה - ובכל זאת הנושא לא שווה אזכור כאחד האירועים המשמעותיים של השבוע במהדורות המסכמות החגיגיות - אז התקשורת יישרה למעשה קו עם נתניהו. אז מה כי נלין על הפולנים?
"שחורות" הוא בדיוק מה שהשידור הציבורי צריך להציג. סרטו של דני טנא עוצמתי מאוד ועשוי היטב, ומאיר זרקור על אחת הפינות היותר מודחקות במציאות הישראלית: צעירים אתיופיים שלכולם סיפורים מסמרי שיער על אלימות משטרתית, וכולם מרגישים כי עתידם מאחוריהם
הכל ב-"ITGIRLS" ערוך היטב אבל מרגיש מאוד מבוים - שיחות, ולפעמים סיטואציות שלמות נראות כאילו נגזרו לפי תסריט קלישאתי, מעין שאריות של תכניות ריאליטי אחרות. חבל שהיא לא בודקת מה האיט גירל רוצה להיות בעצמה, לפני שהיא מצחצחת שיניים ומורחת איפור
ההתנגדות לחרם על ישראל, שניתן בהחלט להבין ולייצג אותה, זכאית למניפסטים יותר רציניים מאשר הסרט "הלוואי שלא היית כאן" (HOT8). מדובר בדוקו מקושקש ומופרך, שמנסה בכל מחיר - תמוה ככל שיהיה - להוכיח שרוג'ר ווטרס אנטישמי
"עין קווירית"/"טאץ' עליז" הייתה גם ככה מקסימה, אבל בעונה השנייה שלה החבורה פוגשת את אמריקה שבפנים, על כל סוגיות הגזע, הדת והפוליטיקה שכרוכות יחד. הם פוגשים קהילות שלא תמיד קל להן להכיל זרים או גאים, ויוצרים איתם מפגש מכבד ולא פטרוני
