כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
בתחתית העניין של תחרות השירה החדשה בהובלת אביב גפן ואייל גולן עומדים המוזיקה והמתמודדים. אלה שאמורים להיות עיקר הסיפור הם בקושי עוד תפאורה לקרב האגרוף המרכזי והמתיש, שמזכיר בעיקר גנון ואינו נעים לצפייה. תודה לאל לפחות על מירי מסיקה
אם מדובר בחרפה, בפגיעה מהותית בזיכרון השואה, בעוול לקורבנות שאנו עומדים לזכרם מדי שנה ביום השואה - ובכל זאת הנושא לא שווה אזכור כאחד האירועים המשמעותיים של השבוע במהדורות המסכמות החגיגיות - אז התקשורת יישרה למעשה קו עם נתניהו. אז מה כי נלין על הפולנים?
"שחורות" הוא בדיוק מה שהשידור הציבורי צריך להציג. סרטו של דני טנא עוצמתי מאוד ועשוי היטב, ומאיר זרקור על אחת הפינות היותר מודחקות במציאות הישראלית: צעירים אתיופיים שלכולם סיפורים מסמרי שיער על אלימות משטרתית, וכולם מרגישים כי עתידם מאחוריהם
הכל ב-"ITGIRLS" ערוך היטב אבל מרגיש מאוד מבוים - שיחות, ולפעמים סיטואציות שלמות נראות כאילו נגזרו לפי תסריט קלישאתי, מעין שאריות של תכניות ריאליטי אחרות. חבל שהיא לא בודקת מה האיט גירל רוצה להיות בעצמה, לפני שהיא מצחצחת שיניים ומורחת איפור
ההתנגדות לחרם על ישראל, שניתן בהחלט להבין ולייצג אותה, זכאית למניפסטים יותר רציניים מאשר הסרט "הלוואי שלא היית כאן" (HOT8). מדובר בדוקו מקושקש ומופרך, שמנסה בכל מחיר - תמוה ככל שיהיה - להוכיח שרוג'ר ווטרס אנטישמי
"עין קווירית"/"טאץ' עליז" הייתה גם ככה מקסימה, אבל בעונה השנייה שלה החבורה פוגשת את אמריקה שבפנים, על כל סוגיות הגזע, הדת והפוליטיקה שכרוכות יחד. הם פוגשים קהילות שלא תמיד קל להן להכיל זרים או גאים, ויוצרים איתם מפגש מכבד ולא פטרוני
הסדרה התיעודית החדשה של שי גל מבלבלת לעתים ולפעמים גם מעוררת אי-נוחות, אבל בסך הכל היא מצליחה להעניק תזכורת מטלטלת לקלות שבה הענקנו לגיטימציה לראשי ההתארגנות הטרוריסטית נגד מוסלמים, ולכך שהמשך דרכם למעלה סלולה
יש ל"קופה ראשית" (החינוכית) פוטנציאל קאלט, היא לא תמיד מצחיקה, והיא צפויה עד כאב - כי ברור לנו לחלוטין שבורות, טיפשות ורשעות תמיד יסייעו לקדם את העלילה. זאת סדרה פסימית שבה הדמויות תמיד יבחרו לעשות את הדבר הגרוע ביותר האפשרי, מה שהופך את הצפייה בה למייאשת
אורלי וגיא מלאים בכוונות טובות, אבל מעיתונאים ותיקים ומנוסים כל כך אפשר לצפות לתוכנית ברמה הרבה יותר גבוהה, לביקורת מנומקת יותר, לשליטה רבה יותר בפרטים. כשהמשבצת החדשה שלהם סמוכה למהדורה המקצוענית בהרבה של חדשות עשר, אי אפשר שלא לשים לב לכך
גלגולה המחודש של סדרת הרשת שהזניקה את הקריירה של אודי כגן הוא בבחינת חובת צפייה. הקסם שלה אינו רק סביב הומור הסלפסטיק המבריק של כגן או המחוות הקורעות לשנות ה-80, אלא דווקא באופן הנוגע ללב שבו היא מציירת את גלריית הדמויות של האורחן
"המועמד" (yes דוקו) עשה לכחלון שירות גרוע אם הפוליטיקאי המשופשף חשב שהוא ייצא מנהל מושלם במיטבו, ובמקום יצא אדם אכול חרדות, אבל הוא עשה לו שירות מצוין כשגילה שהוא בן אדם פגיע מאוד. אנחנו צריכים אנשים עם חולשות במוקדי הכוח, שיודעים מה זה להפסיד
הגם ש"המתחזים" עם חיים אתגר היא תכנית טובה ואתגר הוא מנחה רהוט ואכפתי, נענו באי-נוחות כשתחת תחושת רדיפת הצדק, "המתחזים" נהנתה ממעמד חשיפת הנוכלת שיפרי שפירא. מתי יגיע היום שבו הטלוויזיה תהיה תקיפה גם מול בעלי שררה שסרחו ולא רק מול דגיגונים קטנים?
אחרי חימום נהדר של סטפן, עלו סטטיק ובן אל לבמה בהיכל מנורה מבטחים וכבשו את האלפים. כל נאמבר במופע הפופ המהוקצע והמרשים היה מושקע מאוד ובסדר גודל חריג לישראל. וזה כולל הכול: עיבודים, תלבושות, כוריאוגרפיה, וידאו, תפאורה ותאורה. אז כן, זה עובד בענק במופע חי
התוכנית החדשה של קשת 12 בהנחיית אסי עזר היא טלוויזיה אופטימית, שמחה במידה, שרוצה להשאיר את הצופים עם הרגשה טובה. הבעיה היא שבדרך היא מפספסת את הכוח של הסיפורים שהיא מביאה. היא מסתפקת בתמצית של סיפור טוב ובקצת קתרזיס, אבל לא יותר
הלייט-נייט החדש של אופירה וברקו אמור היה לספק לנו שיחות על כדורגל לקראת המונדיאל, אבל במקום זאת קיבלנו את המנה הידועה שמשלבת אדנותיות, שוביניזם, וחוסר טאקט מסוגים שונים. בתאגיד, מנגד, העלו סרט קצר של אביעד לבני ושאנן סטריט על המונדיאל שהבהיר: יש תמורה לאג
בהיעדר מידע או צעדים משמעותיים נראו מיטב פרשנינו מנחשים את גורל העולם על פי שפת הגוף של קים וחיוכיו של טראמפ כמו קוראים בקפה. ואכן, באופן טבעי, גם הטלוויזיה הרימה ידיים: לאורך היום הדרת הכבוד פינתה לאיטה את מקומה לתחושה של פריק שואו
הפרק המהנה של "עושות חשבון" (ערוץ עשר) על השווארמה היה יכול להיות אפילו יותר נחמד לולא היומרות שלו היו מעט מוגזמות. מה שהוא למעשה כתבת מגזין ארוכה מעניינת לא צריך לקרוא לעצמו תחקיר, שכן הוזנחו בו שאלות תרבותיות, מוסריות ומעמדיות
"משפחה בטרנס", הזוכה הטרי והראוי של פסטיבל דוקאביב האחרון שזמין ב-VOD של yes, הוא סרט חשוב ונוגע ללב על משפחה מנהריה בה מי שהיה האב מתחיל תהליך לשינוי מין, ובעיקר על כך שמשפחות מאושרות כשכל חבריה מאושרים, ואם כולכם תומכים זה בזה: הכל אפשרי
מכל הסיפורים על הטרדה וניצול שעדיין מושתקים, מאכזב שרביב דרוקר החליט להתחיל את העונה החדשה של "המקור" דווקא עם הסיפור של ניסו שחם, סיפור מאוד יוצא דופן בו התברר כי הגבר אינו אשם כפי שנראה, ועוד נרדם מול הכריזמה של הקצין הבכיר ועשה לו הנחות גדולות
אף אחד לא דורש מ"לפני החדשות" להיות תוכנית תחקירים נשכנית, אבל בהחלט מותר לצפות ממנה להיות יותר ממה שהיא עכשיו - מסיבת יוטיוב שצועקת "צפו צפו צפו צפו" ומשטיחה את חדשות היום לכדי המינימום. יש בזה משהו מפחיד
הסדרה בת ארבעת הפרקים, העוקבת אחר האופן בו מסקר עיתון ה"ניו יורק טיימס" את שלטונו של הנשיא דונלד טראמפ, הייתה אמורה לספק הצצה ללוע המבעבע של העיתון החשוב והמשפיע בעולם. אלא שבמקום אקשן, מקבלים דיונים אפורים ומנומסים. גם לעיתונאים מגיע דימוי טוב יותר
המסע בעקבות הילד הדרוזי שהחל לדבר אנגלית מושלמת במבטא בריטי הוכיח סופית שמשהו עובר על אמנון לוי, וזה משהו ביזארי יותר שהופך את "פנים אמיתיות" מתוכנית תחקירים רצינית לפריק-שואו תמוה
בפרק הסיום של "הקברניטים" (ערוץ עשר) המצוינת נחשפנו לפעולותיו של שמעון פרס כראש ממשלה בזמן כהונתו, והמסגור הזה מעט עשה לו עוול. רביב דרוקר גילה עוד כי פרס אף נהג לשכתב את ההיסטוריה. זו תובנה מרתקת, אם כי חותרת תחת הפורמט של "הקברניטים"
לא קיבלנו כמעט אף פרט ביוגרפי על גיבורי פרק פתיחת העונה החדשה בערוץ עשר. הם צומצמו לכדי יולדות ומלווים חסרי דמות, שהלידה היא כל ייעודם ותקוותם. ככל שאנחנו צופים באנשים רגילים ומתרגשים מהם, כך גם איננו יודעים עליהם דבר. נוצר כך מסר שמרני להפליא
בסרטם "סוכני הזיכרון" (HOT8), משתמשים האחים רוזנבלום בעבודתו של אביהם אדם ברוך ובקולגות שלו בעיקר כדי להאיר את דמותו, ולא להיפך. מי שהיה, לא מה שהיה. עוצמתו של הסרט בעדינות, באופן המפויס והנעים שבו ילדיו מובילים את הדיון, מבלי להתעמת בדרמטיות עם אביהם
הסדרת המקורית של כאן11 על המוזיקה הישראלית לדורותיה ערוכה ביעילות, ומוגשת בחינניות ובקלילות שהופכת אותה למהנה לצפייה. אולם נטייתה להסתמך על ציטוטי מרואייניה והיעדר אומץ בעיסוק בסוגיות בוערות לאורך השנים, מונע ממנה להיות חדשנית ומאתגרת באמת
פופוליזם, טהרנות ופטריוטיות יתר לא הומצאו על ידי הפוליטיקאים שמלווים אותנו היום. אריק לביא, אביב גפן, יהונתן גפן, סי היימן, יפה ירקוני ואחרים נחסמו על ידי תחנות הרדיו, הטלוויזיה וחברי כנסת נזעמים. ביקורת? חופש ביטוי? יש דברים שאף פעם לא היינו חזקים בהם
כיצד נראית השואה בעיניים נאציות? היצירה "הנוסעת" של ניצולת המחנה זופיה פוסמיז', שתעלה בשנה הבאה באופרה הישראלית, מספרת את סיפורן של אסירה פולנית ומפקחת גרמניה ומספקת זווית ראייה חדשה על הגיהינום עלי אדמות ששמו אושוויץ ועל הטראומה של השורדים
פרויקט מיוחד: אחרי שסקרנו את 30 האלבומים הנשיים הגדולים ביותר, כפי שנבחרו על ידי פאנל מורחב של נשים בלבד, הגיע הזמן לתת כבוד גם לכמה אלבומים נשיים מצויינים שלא הצליחו להתברג לרשימה
פרויקט מיוחד: בסוף חודש האישה, ולקראת יום העצמאות ה-70, אנחנו מגישים כאן דירוג של 30 האלבומים האהובים ביותר שמאחוריהם - או נכון יותר, במרכזם - פועלות נשים, כפי שדורגו על ידי נשים בלבד. קבלו את עשרת הגדולים
