כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
מערכת בחירות היא מופע אור קולי. צריך להילחם על הבוחר, אבל בדרך נלחמים בעיקר על זמן מסך. מופע ההדחה של ציפי לבני על ידי אבי גבאי אל מול המצלמות השיג את מטרתו: כולם מדברים שוב על מפלגת העבודה. אבל אוי, באיזה מחיר
התוכניות ששולחות כוכבים וכוכבים-לשעבר לחו"ל ממילא קרובות למיצוי, אבל מדי פעם חלקן מפגין פוטנציאל טראש כיפי וחן מסוים. אלא שכאן לא תמצאו רגעים כאלה: "גולסטאר תאילנד" מציגה מאה אחוז התבזות, כל הזמן, של כל משתתפיה
עמוס עוז כתב בחייו מיליוני מילים משפיעות, תיאר את הסיפור הישראלי והיהודי בכל כך הרבה רבדים, אבל השאלות הבוערות ב"אולפן שישי" היו בירור עמדותיו הפוליטיות. הטפל במלוא טפלותו. מזל שמאיר שלו היה באולפן כדי לעצור את הפארסה. וגם: הרמז המוזר של אברמוביץ' על גנץ
הסרט של yes דוקו - על אדם שגורש מהקיבוץ בבושת פנים עם משפחתו - הוא יצירה נוספת מהזמן האחרון על התנועה הקיבוצית. אלא ש"המזכיר" המבוים בחוכמה וברגישות, הוא סרט מינורי, אישי, משפחתי וצנוע מכדי להתיימר לעסוק בכל זה, ובזה אולי כוחו
על פני שעתיים ארוכות, התמוטטויות עצבים במטבחים והדחות, עשו ארבעה זוגות את דרכם בגמר הגדול, שלמעשה היה פשוט תוכנית נוספת, לא שונה בתכלית מזו שקדמה לה ברצף של "מטבח מנצח". ומה שצריך לזכור מהעונה הזו זה את השופטת רותי ברודו שהייתה עניינית ולא מתנשאת
סדרת הדוקו של ענת גורן חודרת בעליצות ובהנאה גלויה לעומק מטות הקמפיינים של מספר רשויות מקומיות, ומגלה רגעים שהם בין החמוד למופרך. הטקסט שלה נפלא, והיא מצליחה ליצור קשר טוב עם הגיבורים שלה, לרכוש את אמונם ולהוביל אותם לדיאלוגים בלתי ייאמנו. אבל יש אבל
בהופעתו בהיכל מנורה מבטחים נתן איתי לוי מופע מצוין של כוכב בשיא כוחו, ששולט בקהל ובבמה כרצונו ונהנה מכל רגע. הוא קפץ על הבמה, הלך מצד לצד, והכל תוך כדי ביצועים ווקאליים מעולים, להיט אחרי להיט. כשאירח את היהודים, הוא הוכיח שהוא כאן כדי לאתגר
המוזיקאי שחר אבן צור, חבר להקת מוניקה סקס, עורך הופעת בכורה קולנועית בסרט הישראלי הטרי, המוערך והמדובר "גאולה", העוסק בלהקה פיקטיבית שהתפרקה. בריאיון, הוא מסביר למה לו וליהלי סובול זה לא קרה
מבחינות מסוימות סדרת הדרמה של כאן לא רעה. היא מעוצבת יפה ומבוימת היטב, ולוהקו אליה שחקנים נפלאים (בהם חן אמסלם, אורי פפר, שלמה בראבא ואחרים). אלא שהם נאלצים לתמרן בתוך דמויות חד מימדיות וסטריאוטיפיות, ובסדרה שהכל בה ברור מאליו וידוע מראש
"לצבי יש בעיה" שנונה וקצבית, כשהשחקנים המרכזיים בה נהנים מכימיה מעולה וטיימינג מצוין. ללא ספק היא עשויה היטב. אבל היא גם מעט בנאלית ומתקשה להגיד משהו גדול יותר באמת על תעשיית הבידור או על חילופי דורות מעבר לכמה קריצות ברנז'איות שלא כולם מבינים
האם סדרת התעודה של כאן 11 היא פרסומת מחניפה לכוחות הביטחון? האם זה כתב אישום רדיקלי נגד אותה מערכת עצמה, נגד מדינת ישראל בכלל על ההתמודדות שלה עם אלו שהקריבו הכל כדי לסייע לה? התשובה היא איפשהו באמצע, וזה מה שהופך אותה למסמך מעניין כל כך
אם לתמצת בכמה מילים את המורשת המוזיקלית הענפה של יגאל בשן, שמת היום בטרם עת, הרי שהיא כמו ציפור קטנה ומנחמת שרוצה לעוף ולשמוח. שיריו חיפשו את המאחד והמנחם וחיברו אותו ליום-יום הישראלי הפשוט. יצירתו תמשיך להיות מזוהה עם הומור, חיוך והמון אהבה
לא ברור מה עבר בראשם של מפיקי "מהפכה במטבח" כשהחליטו שפרק שמראה כיצד העזרה של גרניט לא מועילה ודווקא מובילה לקריסת המסעדה - הוא זה שצריך לפתוח את העונה הזאת של "מהפכה במטבח". אם זו רק דחייה של הקץ, למה צריך את התכנית הזו בעצם?
עקרונית, לא אמורה להיות סיבה למנוע לשדר ראיון של יגאל עמיר אם יש בו ערך עיתונאי, אלא ששמעון ריקלין וינון מגל השתמשו ברוצח ראש הממשלה כדי שכל גורם וגורם יוכל לבוא ולהסיר מעצמו אחריות כלשהי על הנסיבות שקדמו לרצח רבין. ספק אם יש מי שקונה את ההצגה המביכה הזאת
לירון עמרם עומד בציפיות והוא ללא ספק כישרון חדש ומעולה. השירים באלבומו הראשון מצוינים אחד אחד, אולם חסר שיר מנצח שטורף את כל הקלפים; רן דנקר מוכיח שהוא חזק במיוחד בבלדות השקטות והדרמטיות ואלבומו החדש אינו יוצא דופן בנוף המוזיקה הישראלית
"הכוכב הבא לאירוויזיון" (קשת 12) הגיעה לאיזון נדיר בז'אנר מאוס: שמח שם באולפן, אבל לא עצוב בבית. אסי עזר ורותם סלע משתפרים, שירי מימון מחזקת את שולחן השופטים - אבל עם כזה ביטחון בניצחון ישראלי נוסף, אל תתפלאו אם זה ייגמר בקריסת הקונספציה
"קשר השתיקה" (רשת 13) לא תמיד נוחה לצפייה, לא תמיד ממוקדת, לא תמיד עדינה - אבל היא תכנית מטלטלת ומגויסת למען מטרה חברתית, ובים של שעמום, היא מתבלטת בקלות כאחת התוכניות החשובות של התקופה. וכן, לא מעט מזה בזכות צופית גרנט
אף שהכתבה שפתחה את עונת "המקור" (ערוץ עשר) הייתה שאפתנית ומושקעת - זו הייתה פתיחה עונה מאכזבת. עצם הניסיון לפרש לצופים פרשות לא "סקסיות" ראוי לציון אך אי אפשר היה לעמוד בכל הפרטים אם אינך שוחה בחומר וגם החשיפות לא הותירו כותרת מהדהדת
"דה פור" איבדה אנרגיה עד שנגמרה בקול ענות חלושה, לא לפני שקינחה עם פארסה בדמות מתמודד שמסרב להקשיב לנשים ושופט שמסרב לשפוט אותו. בגמר "הגדול" הזה שכולם בו היו "מהממים ומושלמים", זה אך טבעי שהביצועים יהיו חיוורים. ספק אם נזכור משהו מכל זה עד הפעם הבאה
קל לדמיין שאילו מחמוד אבו עסבה, אשר נהרג מירי רקטה באשקלון, היה יהודי, תמונתו הייתה פותחת את המהדורות וכתבים היו עומדים מחוץ לביתו. לתקשורת הישראלית יש סדר יום אחר כשזה נוגע להרוגים לא-יהודים. הם אינם "הבנים של כולנו", וגם רייטינג הם לא מביאים
החגיגה הספרטנית של נינג'ה ישראל (קשת 12) הולמת את מדינת ישראל: תמיד יהיה כאן מקום ללחם ושעשועים ולגלדיאטורים צעירים חדשים שיספקו לנו את המנה היומית של תחרויות והפסדים כדי שנוכל לשכוח ממסלול המכשולים של חיינו. ועם זאת, קשת יכולה לטפוח לעצמה על השכם
סרטו של בן כספית "נושא: הלפיד" על הפוליטיקאי ואיש התקשורת לשעבר מרתק בזכות השפה הלא-דיפלומטית שבה מדברים המרואיינים, שחלקם ספגו עלבונות מלפיד. כספית התמקד כמעט רק בעשייתו הפוליטית של לפיד ומעט בעברו התרבותי והתקשורתי. חבל, כי שם אולי נמצא פתרון לחידת לפיד
"חום יולי אוגוסט" הוא תקליט כל כך עצוב. שלמה ארצי, סמל של גבריות ישראלית, מתפרק בו בדרמטיות לרסיסים, בין מלחמה למלחמה, בכל ים העצב הגדול שבין סיפורי אימה לאהבה שקורסת. לרגל 30 שנה, נדב מנוחין חוזר אל האלבום המהפכני שהתעקש להנציח חיים. חלק ראשון בפרויקט
לא כל הטענות שאמנון לוי מביא בתחקיר על הפרשה הכאובה משכנעות, אך העיסוק שלו בפרשה הוא ידעני ורגיש. עוד לפני שקובעים מי אשם ולמה, להכיר בטראומה של נפגעי הגזזת זו לא נקיטת עמדה פוליטית ולא התנצחות בין קבוצות - זאת חובה מוסרית
אחרי שחתכו מהסדרה את קווין ספייסי לאחר שורת עדויות על הטרדה מינית, העמידה "בית הקלפים" במרכזה את הנשיאה קלייר אנדרווד. אף שהעונה טובה באופן משמעותי מקודמתה ורובין רייט דואגת שלא נתגעגע לנשיא המת, רבות מההתפתחויות מופרכות והפינאלה מאכזבת. זהירות, ספוילרים
סרטו של ראובן ברודסקי (שבת, כאן 11, 22:00) מכניס את משוררת הילדים האהובה לעולם קסום של בובות וסוכריות - עולם של ילדים שכה היטיבה לברוא בשיריה. למרות עיסוק מעניין בכמה פרשות פיקנטיות כמו הקשר יוצא הדופן עם שמוליק קראוס, חבל שהוא נמנע מנבירה מעמיקה ביצירתה
המהדורות המרכזיות העדיפו כהרגלן להתמקד בערים הגדולות ובגלל השבלונה הוחמצו סיפורים טובים גם ממקומות רבים אחרים; חולדאי נשמע זחוח בראיונותיו למהדורות, עדות לפגיעה בדימוי בו; וטוב שהמהדורות פתחו עם דיווחים על התאונה המזעזעת בים המלח. 4 הערות על משדרי הבחירות
הראיון עם אולגה זדורוב והשיחה ב"אנשים" (קשת 12) לא היו מטלטלים אבל חשפו את אחד המנגנונים מאחורי העיסוק האובססיבי בפרשה: כשאנחנו מתעקשים להתמקד בראיות פורנזיות ודנ"א מיטוכונדריאלי, אנחנו בעצם מדחיקים את העובדה המחרידה שנערה הלכה יום אחד לבית הספר, ולא חזרה
זהר חזרה אל אלבום המופת הראשון שלה, כולל הלהיט "אגו טריפ", וביצעה אותו במלואו אמש (חמישי) בפסטיבל הפסנתר, כשהיא משוחררת, משועשעת ומשוחחת עם הקהל. מאוחר יותר, החיבור בין חסן ואמדורסקי הפגין פיקחות והקפדה ודרש תשומת לב
הקהל אוהב את רכטר ונהנה לא רק מהנוסטלגיה לקלאסיקות אהובות, אלא גם מהדינמיקה המוצלחת עם האמן והלהקה, באווירה אינטימית ומשפחתית. סחרוף והרכב הנגנים העניקו עיבודים מרתקים ועשירים, כמו מעיין מתגבר של סאונד. בכל שיר אפשר היה לטבוע ולהיאבד
