כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
חוזקו של המחזה "העבד" (תיאטרון גשר) התגלה לאו דווקא בתצוגות משחק בודדות - אלא בשיתוף הפעולה על הבמה. בחלק מן הסצינות, כוריאוגרפיה מרשימה יצרה אינטנסיביות עוצרת נשימה. יחד עם זאת, כוחו של המחזה נובע בראש ובראשונה מהתוכן של הסיפור המפעים של בשביס זינגר
זה היה מפגש מחזור מושקע שהתפרס על פני כ-25 נאמברים, שכמעט כולם מבוצעים עם זמרים אורחים. רוב הביצועים היו טובים, והלהקה - שכללה יותר מעשרה נגנים - הייתה משובחת. אבל יותר מהמוזיקה, גידי גוב העניק לערב אחד לקהל, המבוגר למדי בעצמו, את הניינטיז בחזרה
עיתונאים על שלטי חוצות, חשד לשוחד מיני במינוי שופטים - כן, קשה להתחרות בכותרות האלה, אבל מארץ נהדרת הציפיה היא לתת את הזווית המקורית לאירוע, ולא להסתפק בבדיחות על ההודעות שרצות כביכול בוואסטאפ של נאוה בוקר. וגם: יומני קירשנבאום היא סדרת דוקו חכמה ומענגת
"הכוכב הבא" עושה חסד למאיה בוסקילה, מזכיר שוב שיש לה יכולות מטורפות, שעם קצת מזל היא הייתה הופכת להיות זמרת משמעותית יותר. לכן היא חייבת לזכות, בשביל התיקון: תיקון לה, תיקון למחזור של הדור שלה שלא ממש מצא את עצמו כאן ותיקון לז'אנר
מי שיישאו באחריות בעקבות תחקיר ניקיון המלונות של "החדשות" יהיו האחרונים בשרשרת המזון - החדרנים והחדרניות ועובדי הניקיון במלונות. מלונות אכן אמורים לספק תמורה למחיר היקר, אך לא עדיף להשקיע את הכסף שהושקע ב"מבחן הניקיון" בתחקירים על הדגים השמנים באמת?
ערב הפרה-פריים הראשון של רשת הציג שורת מהדורות אקטואליה לא מרגשות, עם מחסור מורגש מאוד בנשים. בשביל זה ביטלו את לוסי אהריש? מאוחר יותר בערוץ שממול, "ארץ נהדרת" פתחה עונה לא לגמרי מבושלת עם לא מעט רגעים תמוהים וגם אחד בטעם רע במיוחד
הקריצה למוזיקה היוונית מצליחה אצל בן אל ועדן בן זקן שסוחבים את "יאסו" על הגב שלהם. סטטיק לראשונה נתפס כצלע החלשה בשיר וגם הקטע של סטפן מעט מיותר. הצד החיובי הוא שסטטיק ובן אל, כרגיל, חושבים כאן בגדול ובסטנדרטים ששייכים בדרך כלל לאזורי זמן אחרים
שקט ובבהירות, בלי נפיחות עצמית ובלי לזלזל בצופים, עם חיוך או הרמת גבות, זהר וכל מחליפיו ומחליפותיו לאורך השנים הגישו משדר אקטואלי שסיכם את חדשות היום בקיצור עם מינימום ברברת ומקסימות פרופורציות. בכך היא הצליחה להשפיע על לא מעט תכניות בערוצים השונים
חיים אתגר פעל בחוכמה כשלקח איתו לשלב העימות עם המתחזה את אחת הנשים שנפגעו ממנו, וכך נתן לה הזדמנות לנצח את האיש ששיקר לה. הבעיה הייתה אצל אתגר עצמו, שהופך ולא בפעם הראשונה את שלב העימות להשפלה, כזו הגורמת דווקא למתחזה להיראות כקורבן מסכן
למרות שניתן היה לקצץ פה ושם בכמה סצנות ואף שלא כל הדמויות אחידות ברמת הכתיבה והמשחק, גם אלו שמכירים את הפיתולים הקבועים בעלילה ימצאו כאן מותחן שיגרום להם לכסוס ציפורניים. המעבדים עשו כאן את מלאכתם נאמנה, ויצרו מותחן משובח, קצבי, אפקטיבי ושנון
ראש הממשלה אמנם הרוויח את דקות השידור שלו במלואן בכל הערוצים, והרוויח בוודאי רייטינג נאה לטענות שלו - אבל קיבל יחד עם זאת סיקור שקרע אותן ומסגר אותן בזמן אמת כספין תמוה וכבזבוז זמנו וסבלנותו של הציבור
מכמה בחינות "מונית הכסף" עושה דבר גדול הרבה יותר מאשר "המרדף": היא מאפשרת גם למי שלא חרש את ויקיפדיה לשחק בשאלות ידע כללי, להשתתף ואפילו לפשל. מה שגורם לכל הקונסטלציה הזאת לעבוד זה בעיקר רוזנבלום רב-הקסם כמנחה - הרבה יותר מהפורמט, מהשאלות ומהתמודדים
יפה ש"טיול אחרי צבא" לא מהססת לעסוק גם בהיסטוריה המחרידה של עיר כמו סלבדור שבברזיל, אלא שהעיסוק של גל תורן ופבלו רוזנברג בנושא המחיש את חולשותיהם כמגישים: השניים שואלים את השאלות הלא נכונות ומציגים תובנות בינוניות וסבירות ודיון שטחי בטרגדיה העצומה הזאת
מערכת בחירות היא מופע אור קולי. צריך להילחם על הבוחר, אבל בדרך נלחמים בעיקר על זמן מסך. מופע ההדחה של ציפי לבני על ידי אבי גבאי אל מול המצלמות השיג את מטרתו: כולם מדברים שוב על מפלגת העבודה. אבל אוי, באיזה מחיר
התוכניות ששולחות כוכבים וכוכבים-לשעבר לחו"ל ממילא קרובות למיצוי, אבל מדי פעם חלקן מפגין פוטנציאל טראש כיפי וחן מסוים. אלא שכאן לא תמצאו רגעים כאלה: "גולסטאר תאילנד" מציגה מאה אחוז התבזות, כל הזמן, של כל משתתפיה
עמוס עוז כתב בחייו מיליוני מילים משפיעות, תיאר את הסיפור הישראלי והיהודי בכל כך הרבה רבדים, אבל השאלות הבוערות ב"אולפן שישי" היו בירור עמדותיו הפוליטיות. הטפל במלוא טפלותו. מזל שמאיר שלו היה באולפן כדי לעצור את הפארסה. וגם: הרמז המוזר של אברמוביץ' על גנץ
הסרט של yes דוקו - על אדם שגורש מהקיבוץ בבושת פנים עם משפחתו - הוא יצירה נוספת מהזמן האחרון על התנועה הקיבוצית. אלא ש"המזכיר" המבוים בחוכמה וברגישות, הוא סרט מינורי, אישי, משפחתי וצנוע מכדי להתיימר לעסוק בכל זה, ובזה אולי כוחו
על פני שעתיים ארוכות, התמוטטויות עצבים במטבחים והדחות, עשו ארבעה זוגות את דרכם בגמר הגדול, שלמעשה היה פשוט תוכנית נוספת, לא שונה בתכלית מזו שקדמה לה ברצף של "מטבח מנצח". ומה שצריך לזכור מהעונה הזו זה את השופטת רותי ברודו שהייתה עניינית ולא מתנשאת
סדרת הדוקו של ענת גורן חודרת בעליצות ובהנאה גלויה לעומק מטות הקמפיינים של מספר רשויות מקומיות, ומגלה רגעים שהם בין החמוד למופרך. הטקסט שלה נפלא, והיא מצליחה ליצור קשר טוב עם הגיבורים שלה, לרכוש את אמונם ולהוביל אותם לדיאלוגים בלתי ייאמנו. אבל יש אבל
בהופעתו בהיכל מנורה מבטחים נתן איתי לוי מופע מצוין של כוכב בשיא כוחו, ששולט בקהל ובבמה כרצונו ונהנה מכל רגע. הוא קפץ על הבמה, הלך מצד לצד, והכל תוך כדי ביצועים ווקאליים מעולים, להיט אחרי להיט. כשאירח את היהודים, הוא הוכיח שהוא כאן כדי לאתגר
המוזיקאי שחר אבן צור, חבר להקת מוניקה סקס, עורך הופעת בכורה קולנועית בסרט הישראלי הטרי, המוערך והמדובר "גאולה", העוסק בלהקה פיקטיבית שהתפרקה. בריאיון, הוא מסביר למה לו וליהלי סובול זה לא קרה
מבחינות מסוימות סדרת הדרמה של כאן לא רעה. היא מעוצבת יפה ומבוימת היטב, ולוהקו אליה שחקנים נפלאים (בהם חן אמסלם, אורי פפר, שלמה בראבא ואחרים). אלא שהם נאלצים לתמרן בתוך דמויות חד מימדיות וסטריאוטיפיות, ובסדרה שהכל בה ברור מאליו וידוע מראש
"לצבי יש בעיה" שנונה וקצבית, כשהשחקנים המרכזיים בה נהנים מכימיה מעולה וטיימינג מצוין. ללא ספק היא עשויה היטב. אבל היא גם מעט בנאלית ומתקשה להגיד משהו גדול יותר באמת על תעשיית הבידור או על חילופי דורות מעבר לכמה קריצות ברנז'איות שלא כולם מבינים
האם סדרת התעודה של כאן 11 היא פרסומת מחניפה לכוחות הביטחון? האם זה כתב אישום רדיקלי נגד אותה מערכת עצמה, נגד מדינת ישראל בכלל על ההתמודדות שלה עם אלו שהקריבו הכל כדי לסייע לה? התשובה היא איפשהו באמצע, וזה מה שהופך אותה למסמך מעניין כל כך
אם לתמצת בכמה מילים את המורשת המוזיקלית הענפה של יגאל בשן, שמת היום בטרם עת, הרי שהיא כמו ציפור קטנה ומנחמת שרוצה לעוף ולשמוח. שיריו חיפשו את המאחד והמנחם וחיברו אותו ליום-יום הישראלי הפשוט. יצירתו תמשיך להיות מזוהה עם הומור, חיוך והמון אהבה
לא ברור מה עבר בראשם של מפיקי "מהפכה במטבח" כשהחליטו שפרק שמראה כיצד העזרה של גרניט לא מועילה ודווקא מובילה לקריסת המסעדה - הוא זה שצריך לפתוח את העונה הזאת של "מהפכה במטבח". אם זו רק דחייה של הקץ, למה צריך את התכנית הזו בעצם?
עקרונית, לא אמורה להיות סיבה למנוע לשדר ראיון של יגאל עמיר אם יש בו ערך עיתונאי, אלא ששמעון ריקלין וינון מגל השתמשו ברוצח ראש הממשלה כדי שכל גורם וגורם יוכל לבוא ולהסיר מעצמו אחריות כלשהי על הנסיבות שקדמו לרצח רבין. ספק אם יש מי שקונה את ההצגה המביכה הזאת
לירון עמרם עומד בציפיות והוא ללא ספק כישרון חדש ומעולה. השירים באלבומו הראשון מצוינים אחד אחד, אולם חסר שיר מנצח שטורף את כל הקלפים; רן דנקר מוכיח שהוא חזק במיוחד בבלדות השקטות והדרמטיות ואלבומו החדש אינו יוצא דופן בנוף המוזיקה הישראלית
"הכוכב הבא לאירוויזיון" (קשת 12) הגיעה לאיזון נדיר בז'אנר מאוס: שמח שם באולפן, אבל לא עצוב בבית. אסי עזר ורותם סלע משתפרים, שירי מימון מחזקת את שולחן השופטים - אבל עם כזה ביטחון בניצחון ישראלי נוסף, אל תתפלאו אם זה ייגמר בקריסת הקונספציה
"קשר השתיקה" (רשת 13) לא תמיד נוחה לצפייה, לא תמיד ממוקדת, לא תמיד עדינה - אבל היא תכנית מטלטלת ומגויסת למען מטרה חברתית, ובים של שעמום, היא מתבלטת בקלות כאחת התוכניות החשובות של התקופה. וכן, לא מעט מזה בזכות צופית גרנט
