כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
החגיגה הספרטנית של נינג'ה ישראל (קשת 12) הולמת את מדינת ישראל: תמיד יהיה כאן מקום ללחם ושעשועים ולגלדיאטורים צעירים חדשים שיספקו לנו את המנה היומית של תחרויות והפסדים כדי שנוכל לשכוח ממסלול המכשולים של חיינו. ועם זאת, קשת יכולה לטפוח לעצמה על השכם
סרטו של בן כספית "נושא: הלפיד" על הפוליטיקאי ואיש התקשורת לשעבר מרתק בזכות השפה הלא-דיפלומטית שבה מדברים המרואיינים, שחלקם ספגו עלבונות מלפיד. כספית התמקד כמעט רק בעשייתו הפוליטית של לפיד ומעט בעברו התרבותי והתקשורתי. חבל, כי שם אולי נמצא פתרון לחידת לפיד
"חום יולי אוגוסט" הוא תקליט כל כך עצוב. שלמה ארצי, סמל של גבריות ישראלית, מתפרק בו בדרמטיות לרסיסים, בין מלחמה למלחמה, בכל ים העצב הגדול שבין סיפורי אימה לאהבה שקורסת. לרגל 30 שנה, נדב מנוחין חוזר אל האלבום המהפכני שהתעקש להנציח חיים. חלק ראשון בפרויקט
לא כל הטענות שאמנון לוי מביא בתחקיר על הפרשה הכאובה משכנעות, אך העיסוק שלו בפרשה הוא ידעני ורגיש. עוד לפני שקובעים מי אשם ולמה, להכיר בטראומה של נפגעי הגזזת זו לא נקיטת עמדה פוליטית ולא התנצחות בין קבוצות - זאת חובה מוסרית
אחרי שחתכו מהסדרה את קווין ספייסי לאחר שורת עדויות על הטרדה מינית, העמידה "בית הקלפים" במרכזה את הנשיאה קלייר אנדרווד. אף שהעונה טובה באופן משמעותי מקודמתה ורובין רייט דואגת שלא נתגעגע לנשיא המת, רבות מההתפתחויות מופרכות והפינאלה מאכזבת. זהירות, ספוילרים
סרטו של ראובן ברודסקי (שבת, כאן 11, 22:00) מכניס את משוררת הילדים האהובה לעולם קסום של בובות וסוכריות - עולם של ילדים שכה היטיבה לברוא בשיריה. למרות עיסוק מעניין בכמה פרשות פיקנטיות כמו הקשר יוצא הדופן עם שמוליק קראוס, חבל שהוא נמנע מנבירה מעמיקה ביצירתה
המהדורות המרכזיות העדיפו כהרגלן להתמקד בערים הגדולות ובגלל השבלונה הוחמצו סיפורים טובים גם ממקומות רבים אחרים; חולדאי נשמע זחוח בראיונותיו למהדורות, עדות לפגיעה בדימוי בו; וטוב שהמהדורות פתחו עם דיווחים על התאונה המזעזעת בים המלח. 4 הערות על משדרי הבחירות
הראיון עם אולגה זדורוב והשיחה ב"אנשים" (קשת 12) לא היו מטלטלים אבל חשפו את אחד המנגנונים מאחורי העיסוק האובססיבי בפרשה: כשאנחנו מתעקשים להתמקד בראיות פורנזיות ודנ"א מיטוכונדריאלי, אנחנו בעצם מדחיקים את העובדה המחרידה שנערה הלכה יום אחד לבית הספר, ולא חזרה
זהר חזרה אל אלבום המופת הראשון שלה, כולל הלהיט "אגו טריפ", וביצעה אותו במלואו אמש (חמישי) בפסטיבל הפסנתר, כשהיא משוחררת, משועשעת ומשוחחת עם הקהל. מאוחר יותר, החיבור בין חסן ואמדורסקי הפגין פיקחות והקפדה ודרש תשומת לב
הקהל אוהב את רכטר ונהנה לא רק מהנוסטלגיה לקלאסיקות אהובות, אלא גם מהדינמיקה המוצלחת עם האמן והלהקה, באווירה אינטימית ומשפחתית. סחרוף והרכב הנגנים העניקו עיבודים מרתקים ועשירים, כמו מעיין מתגבר של סאונד. בכל שיר אפשר היה לטבוע ולהיאבד
יש אולי מקרים מדוברים יותר ומובהקים יותר של גזענות בחברה הישראלית, אבל הפרק של "סליחה על השאלה" על העולים מברית המועצות לשעבר היה כמו בוקס בבטן, אולי דווקא בגלל העובדה שמדובר בקהילה גדולה כל כך. את האור בתוך החושך הזה הראו לנו המשתתפים
באלבום הבכורה שלה עדי אולמנסקי מצליח להגיע לאיזון יפהפה בין הפקה משוכללת לשירים מלאי נשמה, ארז לב ארי מצליח להשתחרר רק כשהוא נותן לגיטרה להפליג עם אריס סאן, ומה דעתנו על השירים החדשים של רונה קינן ומוניקה סקס? זה מורכב, אבל כמה טוב שהם חזרו
הסוכן אסף אטדגי ושלישיית בערך מגלמים את עצמם בקומדיה החדשה של HOT, והתוצאה משעשעת כשם שהיא גם טיפשית ומאוד צפויה. היא מהנה וערוכה היטב, הדינמיקה בין גיבוריה מוצלחת ויש בה פה ושם רגעים משמחים של אירוניה. יחד עם זאת, היא פשוט לא מעניינת במיוחד
בפרסומת לבית השקעות מוצג באופן משפיל כפיל של שר האוצר משה כחלון כשהוא רודף אחרי קרדיט, כשבמקביל דמותו ושמו מופיעים על כרזות העוסקות ב"פנסיה של כחלון". לא לגמרי ברור אם מדובר בפרסומת נבזית או בתשדיר מתחנף שדווקא מפאר את השר בפתחה של שנת בחירות
גם בביתם החדש בכאן 11 נועצים רועי בר נתן וצוותו סיכה ענקית בבלון המנופח של הפקות ישראליות. "מה נסגר" מביטה בעיניים של ערוצי השידור ומזכירה להם שיש בידיהם משאב רב ערך, ושהם נושאים באחריות לגביו
אנחנו שוב מוקפים בתכניות אוכל מכל צדדינו, והריאליטי החדש (קשת 12) - מעין גרסה מוגדלת ל"בואו לאכול אותי" עם הרוח של "המירוץ למיליון" - ממשיך במסורת הבעייתית של הז'אנר הלעוס. לטלוויזיה עוד לא נמאס מתכניות הבישול, אבל הצופים יכולים להרגיש כבר ממש שבעים
הסדרה החדשה של יוצרי "שטיסל" היא פרידה מוזיקלית טרגית-קומית מדור המדינה, שנעה על המתח שבין יחידים וקולקטיב, גאונות ובינוניות. בין אולם הקונצרטים בשיקגו לחדר חזרות במתנ"ס, קאסט מפואר מתמודד עם תרבות ששוקעת בשכחה
כמופע נוסטלגי המחזמר המחודש משירי יאיר רוזנבלום "מיקה שלי" (הבימה) אולי עושה את עבודתה, אך הוא סובל מחוסר עדינות והיעדר ביקורתיות כלפי החומרים מהם הוא עשוי. לכן גם אין לו באמת מוסר השכל, עם כל הכבוד ל"שירו שיר לשלום". הגיע הזמן לספר את הסיפור הזה מחדש
"בואו לאכול איתי" (כאן 11) היא לא בדיוק תכנית אוכל וגם לא ממש תכנית על בני אדם, אלא משחק על המפגש שביניהם. התרגלנו לראות דם ומכות כשבטלוויזיה מאלצים אנשים לדבר אחד עם השני, אבל על ארוחת ערב, גם כשהכל מביך מאין כמותו, כולם בסך הכל רוצים שיהיה טעים ונעים
תוכנית ריאליטי האפייה חביבה אם כי משעממת: לא נתקלנו בכישרון שהותיר אותנו פעורי לסת וגם השופטים לא הלהיבו. האם אחרי כל העונות, הפורמטים והמתחרים, נותר עוד משהו מרגש בריאליטי בישול? ומי לעזאזל חושב שהגיוני ב-2018 להרכיב צוות שופטים ללא אף אישה?
סאטירה צריכה להיות חכמה, ותפקידה הוא לחשוף החזקים בעליבותם - ולא להטיל רפש בצעקנות. למרות שלצוות "גב האומה" (ערוץ עשר) יש זכויות רבות על תקיעת סיכות בבלונים הנפוחים של הפוליטיקה הישראלית, הבוז שלה הוביל אותה לספר בדיחות סרות טעם
"בית. פזמון" (yes דוקו) מוצלחת ומתעלה מעל סדרות אחרות שניסו בשנים האחרונות לגולל את סיפורה של המוזיקה הישראלית בזכות גישה מרעננת וראיונות משוחררים. חבל רק שהיא סובלת ממגוון הבעיות האופייניות לז'אנר, לא מאתגרת את הנרטיב המקובל, ומורכבת מתמהיל בעייתי
הכוונות של חיים הכט היו טובות: הוא ניסה לעודד חברה חיובית יותר באמצעות זרקור על בעיות שלא מגיעות לרוב לטלוויזיה, אבל "יצאת צדיק" יורדת מהמסך כשהמורשת שלה היא הפצת איבה מעמדית וחשדנות בין בני אדם. בתום 14 שנים, פרידה מהתוכנית שהקדימה את תרבות השיימינג
בנאום נתניהו באו"ם, הפלסטינים נדחקו מפני הנושא האיראני, אולי כדי לשדר שמבחינת נתניהו הנושא הזה הרבה פחות מעניין, כאילו לא מדובר בנושא שמפלג הכול בחברה שלנו. ישראל בפיו של נתניהו היא כמובן גן עדן לכולם. בסוף של יום, הנאום היה אפקטיבי, גם אם משעמם
בתכנית התחקירים של "כאן" הבטיחו לחשוף את הישראלים שפועלים במסגרת תנועת החרם וניסו לברר אם המאבק בה ותשומת הלב מועילים לה. אבל זמן המסך הוקדש רק למטרה אחת: לגרום לנו להזדעזע מפרובוקציות. כי קל להביט על דעות קיצון: זה עושה טלוויזיה טובה
אין זמן שממחיש את עליבות הפריים טיים המקומי יותר מהחגים, ואנחנו נאלצים להסתפק בלקט ועוד לקט. היה מי שבחר אחרת ושידר שעשועונים ("The Wall", "לעוף על המיליון"), אך בחסות החום, השיעמום והפורמטים הביזאריים הכל נראה כמו הזיה אחת גדולה. ערב מייאש מול הטלוויזיה
הסרט שליווה את מסעה של הכוכבת אל הניצחון בליסבון (כאן 11) נמנע מכל היבט יוצא דופן או שנוי במחלוקת והסתפק רק במעטפת החיצונית, הרשמית והמגוננת ביותר. מה שנשאר מאירוע דרמטי, מוזר ומיוחד זה משדר דל, פושר ואנמי, ובעיקר חסר ערך מוסף
לגרסתה הלא משכנעת של חוה יערי לאירועים אין שום ערך טלוויזיוני אם לא בודקים אותה היטב, מלבד זריעת ספקות. גם במפגש המחזור המיותר שלה עם החוקר שפיצח את הפרשה אין סגירת מעגל, חרטה או נחמה. מוטב היה ל"רוצחות מבית טוב" להיגמר ללא הסיומת המיותרת הזאת
לסרט הדוקומנטרי של קשת, שעוסק באחת מפרשיות הרצח המסעירות של שנות ה-80 יש לכאורה הכל. עלילה מרתקת, צילומי ארכיון מרתקים ושחזורים מוקפדים. ובכל זאת, ההימנעות משיפוטיות וההתעלמות המוחלטת מדמותה של הקורבן החטיאו מעט את המטרה. ביקורת
לא חושב ששחקנים צריכים להתערב בפוליטיקה, מצטער על שנות הלימודים שאבדו בגלל השואה, מתמוגג משימי תבורי וכבר לא מספר בדיחות עדתיות: יעקב בודו, שישתתף ב"פסטיבל מספרי סיפורים" בסוכות, מתרוצץ גם בגיל 87 על הבמות ונהנה מכל רגע. ריאיון אישי
