כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
האלבום השני שהוציא בנאי השנה, יחד עם מייקל צ'פמן, משלב פולק אנגלי וצליל מקומי מוכר. בכל זאת מדובר שוב באלבום שאינו כולל חומרים חדשים מאחד היוצרים החשובים במוזיקה הישראלית לדורותיה. וגם: "ניסים שקופים" של ריטה מדויק ומכני קצת יותר מדי בשביל להישאר בזיכרון
הראפ של מוקי מפעם נעלם כמעט לגמרי ובמקומו קיבלנו מוזיקת אמצע הדרך מופקת היטב, עם כמה להיטים מוצדקים, מילים בנאליות ומסרים נוחים, אבל לא ברור במה הוא עדיף על אמני מיינסטרים אחרים. בנוסף: קורין אלאל שוב עומדת בציפיות
לרגל 20 שנה לצאת האלבום המופתי "אביתר בנאי", החלטנו לקחת את 12 שירי האלבום ולדרג אותם באופן פרובוקטיבי מהחלש למושלם, מהבלתי נסבל לגאוני. קחו בחשבון: גם מקום 7 באלבום קלאסי שכזה זו לא פחיתות כבוד
במקום לרחף על גלי ההצלחה של אלבומיו הקודמים, בחר נצ'י נצ' ללכת ב"שפל וגאות" על קו מדכדך, קשה ומלא בחיפוש עצמי. וכשהאומץ הזה פוגש את האוזן, נגלה אחד הכשרונות הגדולים של המוזיקה המקומית. וגם: האלבום הטוב והמפוספס של מירי מסיקה והאהבה המנחמת של יוני ליבנה
נהוג ללעוג להיי פייב אבל בחלוף השנים ההתנשאות מפנה את מקומה להערכה לשירים שהפכו חלק בלתי נפרד מהפסקול שלנו. לאמיר פרישר גוטמן היה חלק גדול בזה, בזכות נוכחות וכריזמה אך בעיקר בזכות חושים חדים בכל מה שנוגע לפופ. פרידה מאמן שידע להמציא את עצמו כל פעם מחדש
אלבום הבכורה של ג'ימבו ג'יי אמנם לא מושלם, אבל הוא כל כך מענג ומהנה עד שקשה להאמין שמדובר באלבום ראשון. וגם: ג'יין בורדו מתחילים למחזר את הפרודיה, לונה אבו נסאר לא עושה הנחות באלבום עוצמתי ואלבום הסולו היפהפה של דניאל קיצ'לס
המחזה המבוסס של שיריו של אריק איינשטיין הוא תירוץ לפריטה על מיתרי הגעגוע לישראל "של פעם": זו שבה לא היה ספק בצדקת הדרך, וגזענות ושוביניזם היו חלק טבעי מהנורמה. צרפו לכך כתיבה גרועה ושירה לא מספיק מוצלחת, וקיבלתם החמצה בממדים כבירים
במקום לרדוף אחרי הקהל הצעיר כמו אייל גולן ושרית חדד, משה פרץ נצמד לחוזקות שלו ובאלבומו החדש מצדיק את מקומו בפסגה. יחד עם זאת, הוא עדיין זהיר מדי ושומר על עצמו יתר על המידה. אולי נתן גושן ילמד משהו מההתנהגות הזאת, לפני שינסה לספק עוד "מרד" בנאלי במוסכמות
אם שרת התרבות הייתה צופה ב"מה אעשה בחרב הזאת", ההצגה מעוררת המחלוקת של אנג'ליקה לידל בפסטיבל ישראל, היא הייתה מבינה שהעירום הפרונטלי בו הוא החלק הכי פחות מסעיר. החזון של לידל לא שגרתי, עוצמתי ואמיץ, אבל בבסיסו הוא נטול תקווה ולעתים פשט דוחה וסר טעם
מי שהיה אחד מהאמנים הכי מזוהים ואותנטיים בישראל, זנח את העמדות לטובת הצטרפות לקלילות מזויפת ושטחיות לנוכח על חשבון המציאות הישראלית. וגם: המיני-אלבום המשובח והאנרגטי של איה זהבי פייגלין, והשיר שעלול לסמן את הסוף של סטטיק ובן אל
אלבום הבכורה של אמנית הקהל נע בין גרוב ארמי למדיטציה יהודית, ומפגין את הייחוד שלה הרחק מהמחוזות המוכרים של המוזיקה הפופולרית. בנוסף: האלבום של לאורה ריבלין הוא אחד המקוריים של השנה
המחאה נגד הפיכת תחנת הרדיו 88FM לגלגלצ שנייה מגוחכת לגמרי. המוחים מתגייסים משום שהתחנה הזאת היא סמל אליטיסטי שמייצג תרבות גבוהה המוגנת מכל "הלכלוך". כמה חבל שהם לא מבינים כמה התחנה הזו הייתה נואשת לשינוי
שובר את האתוס הבורגני של טקסים ובכי ביום הזיכרון, מכה בזיכרון השואה ומקשר אותו אל הנכבה האלבום של יונתן שפירא מבקש לריב, אבל ראוי להאזנה. מהצד השני של המפה מפציע איל כהן, עם קול ייחודי ואלבום שמוכיח הרבה פוטנציאל להמשך הדרך
"שום דבר לא יפגע בי", "צוואה", "עוד שיר על אבשלום", ושאר שירים שהפכו כבר לסמלי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מעידים על ההבנה והקבלה של האובדן בחברה הישראלית. האם זה בלתי נמנע, ואולי זאת בכלל הפרשנות שלנו שגורמת להכל להישמע צופה אסון?
בעולם מלא מוזיקאים שמדברים על כלום, עלייתו של פדרו גראס היא כמו אוויר לנשימה בנוף ההיפ הופ הישראלי. עם טקסטים מושחזים וחכמים ועיבודים מדויקים, אין אלבום יותר מתאים להתנגן לכם ברכב. וגם: הניסיון של לירז צ'רכי להישמע בינלאומית
נעם בנאי, בנו של מאיר, יוצא לדרך משלו עם אי.פי מסקרן, גדי רונן משיק אלבום בכורה משל עצמו שמצדיק את כל התקוות שנתלו בו, וצמד הרוק הסוער שמצליח לרגש דווקא עם בלדות שקטות. ובנוסף: שני אלבומים גדולים שדווקא הצליחו לאכזב אותנו
אלבומו החדש של אייל גולן מורכב משני חלקים שלא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה: בראשון, האיטי והמלטף, הוא ממצב את עצמו כאמן בליגה משל עצמו, ואילו בשני הוא יורד להתגושש בבוץ עם טקסטים וסגנון ברמה נמוכה
כמות השירים המופרזת ב"שרה שרה", האלבום החדש של שרית חדד, מעידה על התפזרות אינסופית. בנוסף ניכרת הזיעה והניסיון לשמור על רלוונטיות כדי להתמודד עם המתחרה הנושפת בעורפה, עדן בן זקן. בנוסף: אלבום הבכורה של אור אדרי הוא הבטחה גדולה
למרות שעברו כבר כמה שנים מאז האלבום הקודם של אריק ברמן, בעצם שום דבר לא ממש השתנה. הוא מצליח להיות מאוד מוכשר ומאוד מעצבן בה בעת. בנוסף: האולטראס מביאים כמה שירים כיפים בתוך אלבום הומוגני מדי
"לשונות של אש", אלבומו החדש של אביתר בנאי, עמוס בהתבוננות חיובית. על רקע ההתמודדות עם מחלתו של אחיו המנוח השורות האלה נשמעות לא כמו הארה שטחית, אלא כמאבק של ממש למצוא את הסיבות לברך על מה שיש. בנוסף: טליה אליאב שרה ברברה והיא שנונה וצינית, פגיעה ואינטימית
"אחרי כל השנים" של עומר אדם כולל כמה שירים נפלאים ולהיטים, וניכר שהזמר הביא לשלמות את מגוון היכולות שלו בזירה הנחמדה של הפופ הישראלי, אבל אי אפשר לא להאמין שהוא יכול לטפס יותר גבוה. בנוסף: האלבום "שלוש" הוא הטוב ביותר בקריירה של קרולינה
אחד מגדולי הפזמונאים בתולדות המוזיקה העברית ידע ללעוג לנוסטלגיה והמליטריזם הישראלי, תוך שהוא מבקר אותם וגם הופך לסמלם. לרגל יום הולדתו השבעים ניסה נדב מנוחין לדוג מתוך מאגר היצירה האינסופי של גפן את השירים היפים מכולם
"מכאן הדרך", אלבומו החדש של סנדרסון, הוא במידה רבה ההמשך הטבעי והקליל של "לא יפריד דבר" הנהדר. אף שהוא לא מרעיד את אמות הסיפים, קשה שלא ליהנות ממנו. ובנוסף: האלבום החדש של אלון עדר בועט בשמרנות ובבועה התל אביבית
עד כמה ש-"Paper Parachute" מוצלח, הוא עלול להיבלע כמו קודמיו. נינט פועלת ופועלת, מקליטה ומקליטה מצוין, אבל לא משאירה מאחוריה שיר שיישאר לנצח
להקת אל המשורר מקדישה אלבום למשורר הפולני, שנחשב למשורר גטו ורשה, ולדיסלב שלנגל. "הוא היה דמות מוכרת בתוך הברנז'ה בשנות ה-30", מספר חבר הלהקה, אורי מייזלמן. "האמנים האלה בשטוקה, הם היו אנשים מוכרים. אם לא המלחמה לך תדע לאן הגורל היה לוקח אותו"
האלבום החדש של עידן עמדי, "חלק מהזמן", אמנם לא מושלם, אבל החלפת המודל שלו מאהוד בנאי לשלמה ארצי עוזרת לו להתפתח לכיוון הנכון. בנוסף: "מילה ברוח" של עמיר בניון הוא אולי האלבום המנוכר ביותר שלו
רק צלילה לתוך האלבום המלא "היא הופיעה כמו הרוח", עם הספרון המצורף אליו, מגלה את שירי הלדינו של ברי סחרוף ואהוד בנאי בכל יופיים ומשמעותם. בנוסף: המקום הטבעי של התקווה 6 הוא בפסטיגל או בקלטות ילדים
אם הקשבתם טוב, יכולתם לשמוע בקול של מאיר בנאי שהלך אתמול לעולמו כמה מהדברים הכי יפים שהבנאים הביאו למוזיקה הישראלית: הרוחניות של אביתר, הסיפורים של אהוד, החכמה של יוסי, הרוקנרול של יובל. בדרך כלל הם הצליחו יותר ממנו, אבל בדרכו הצנועה הוא היה שם תמיד איתם
גם הפרויקט התורן שבו מנסה עברי לידר לשלב אלקטרוניקה ועטיפה נוצצת, מספק תוצאה שקשה להתחבר אליה ובוודאי ליהנות ממנה. ובנוסף: יוחנן קרסל משלב בצורה נהדרת באלבומו החדש בין רוק מלודי לרוק אגרסיבי
לא לחינם פרצה לה המסך הלבן מהקצה של האינדי הישראלי אל מעמד של נושאת בשורה. הקונספט הוויזואלי, הקריצות הפוליטיות, הרצון והאנרגיה להיות יותר מעוד להקת רוק, הופכים אותה לבעיית פוטנציאל גדול מאוד. בתנאי, כמובן, שיתגברו על טקסטים של פין ופות
