כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
נכון, התחקיר של "עובדה" על פעולת הסיירת בעזה הוא סיפור טוב, אבל כשמדובר אולי בתכנית התחקירים החשובה והמשפיעה ביותר בישראל, לא עדיף היה אולי לפתוח את העונה עם סיפור אחר, חברתי יותר, נוקב יותר, אנושי יותר - מאשר עם מסע נוסף לתוך נבכי מערכת הביטחון?
הספר העשיר, המסכם את יצירתו וחייו של אחד היוצרים הגאוניים שקמו פה, הוא מחוות מלאת אהבה ראויה ומוצדקת, אך בהחלט לא מושלמת בשל הפער בין חייו המקצועיים לאלו האישיים. וגם: אלבומו של נפתלי אלטר משירי אסי דיין מומלץ לשוחרי קולנוע ישראלי, אך לא רק
הדוברים היחידים בסדרה "מלכויות של מטה" (כאן 11) הם גברים ו(מעט) נשים מהקהילות החסידיות שמסבירים בעצמם מושגים בסיסיים מאוד בהווי החסידי באופן שבו הם חווים אותם. התוצאה היא מבוא ממש לא שלם או מקיף (וחבל), אבל בהחלט מעניין וישיר
עיתונאים בכלל כלי התקשורת הזדעזעו מהקריאות המסיתות בהפגנה בעד נתניהו בשבוע שעבר. אבל כשאחמד טיבי הותקף פיזית בשבת, רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות" ניסתה להדהד את טענות המפגינים בריאיון איתו. יש לזה שם: האשמת הקורבן
יוסי מזרחי מחדשות 12 פעל נכון כששידר את כל לקט הקללות והטינופים בלי להפריע לו בקריינות או ויכוחים. זה חזק יותר כך: פריים אחרי פריים, אי אפשר להסיר את המבט ואי אפשר שלא להצטנף מייאוש. וגם: פינתם של עמרי ברק ובן מיטלמן אצל עודד בן עמי שוכחת לתת הקשר לצופים
"שווה כסף", התוכנית החדשה של שרון גל ברשת 13, מגדירה את עצמה "חברתית-כלכלית", אבל היא אף אחת משתי ההגדרות האלה. במרוץ שלה אחרי אייטמים, בין רושפלד לדיסני, היא מדלגת על מה שחשוב באמת
הטקסטים של הילה רוח נעטפו כל הזמן בשמיכת הרעש של הרכב הליווי, ונתקלו בנענועי ראש בלתי פוסקים מצד הקהל בפסטיבל הפסנתר. אלא שאז עלתה קורין אלאל, ובואה איזן את כל הכוחות שעל הבמה למשהו גדול יותר
בהופעתה אמש בפסטיבל הפסנתר גילינו את קרן פלס האמיתית: היא הצחיקה, סיפרה שפע אנקדוטות, חשפה את הסיפורים שמאחורי השירים. היה בזה משהו מרתק שהמחיש עד כמה היא מוכשרת. לפניה הופיע אושיק לוי, שעל אף הקול שנסדק - הזכיר לנו כמה הוא חשוב בתרבות הישראלית
הרגע שבו תמיר סטיינמן התפוצץ מצחוק בשידור והתחבק עם האדם שחצה את המצלמה בשידור חי היה רגע אמיתי נדיר שהיה הכי קרוב לכך שהתקשורת מחבקת, מילולית ומטאפורית, את תושבי הדרום. אך לצדו היה גם רגע של שתי כלות שחתונותיהן בוטלו, שבו הסיוט הופך לפולקלור
סיפורה של משפחת רמון נוגע בכל ישראלי. הנקודות שבהן "עוד לא נגמר - סיפורו של טל רמון" עוצמתי מרגשות מהסיבה הזאת בלבד. אבל הוא גם גרוע מאוד כדוקו אמנותי-מוזיקלי, שאמור לחפש את הכוחות שמאחורי היצירה ולבחון אותם. קשת הרוויחה דמעות, אנחנו פספסנו סרט אמיץ
לאחר שפרצו ברשת, הדמויות הטראשיות של תותית ומלעיל זוכות לראשונה לסדרת טלוויזיה בכיכובן (ברשת 13). התוצאה, "זאת וזאתי", מתהדרת בפוטנציאל פולחני ולא פעם קורעת מצחוק, אבל גם לא אפויה מספיק
זלדה על פי מוזיקאיות ולאונרד כהן בעברית, שירי מחאה רוסיים, משוררת מסתורית, מסע בעקבות הגרוב הישראלי: אחרי החגים, המדור מנקה מגרות בעקבות אלבומי הקונספט הבולטים של התקופה האחרונה
בלי שאף אחד ביקש, ארז טל והפאנל העייף שלו חזרו עם מופע האימים הידוע כ"מועדון לילה". בתפריט: בדיחות על סם אונס, הומור עדות וריאיון תמוה עם ליברמן, שסיכם בעצמו - "ארץ נהדרת" עשו זאת טוב יותר
לא הייתה לחברי מינימל קומפקט שום כוונה לתת קונצרט מדויק ונקי, אלא מופע חי שמשחזר את הסאונד של הלהקה מימיה הגדולים. אז כן, היו זיופים ופספוסים פה ושם, אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת: גם בעשור השביעי והשמיני לחייהם, חברי הלהקה התכוונו לתת בראש, והם עשו זאת
לא כל תמונה בה מבריקה, ולא כל דיאלוג בה עמוק, אבל מעל הכל, "הבא אחריו" היא מופע תיאטרון שמח ומהנה. על אף שנינותה הניכרת היא אינה מתיימרת לדפוק בפטישים על ראשי הצופים, וגם לא מתעמקת עד כדי כך בדילמות הפוליטיות שעל סדר היום - אלא מסתפקת בלרמוז עליהם
גם בעונתה החדשה, "משחקי השף" נעדרת עוצמה טלוויזיונית. נכון, היא לא מזיקה, לא יומרנית, וגם לא נבזית כלפי המתמודדים שמגיעים אליה - דברים שאינם לגמרי מובנים מאליהם. גם הכימיה בין הארבעה היא חיובית, אך גם משעממת להפליא. ולא הגיע הזמן למצוא אישה שתשב בפאנל?
"מעברים" (כאן 11) מראה לצופים דבר מה שהודחק לחלוטין מהשיח הציבורי ואפילו מהחדשות - היום-יום המדכא של מערכת השליטה בפלסטינים כפי שהיא באה לידי ביטוי במעברים. על כך יש לברך. מעבר לכך, אין בה מספיק חומרים חזקים והיא חסרת אמירה כלשהי
אי אפשר להגיד על "צומת מילר" שהיא איומה. למעשה אי אפשר להגיד עליה כמעט דבר: היא כה סתמית, כל כך צפויה, כל כך לא מתאמצת לומר דבר מה בעל ערך וכל כך נזהרת שלא להרגיז אף אחד, עד שאפילו מעלותיה נבלעות מרוב פיהוק
טל פרידמן מככב ב"אבא משתדל", סדרה סמי-אוטוביוגרפית בה הוא מגלם אב לילדה הסובלת מ"פיגור", כפי שזה מוגדר בה, אותה משחקת ג'וי ריגר. התוצאה לא תשנה את חייכם, אבל היא מוכיחה מחדש כמה הכוכב שלה מצחיק כשנותנים לו להתפרע
הפרק הראשון של "אבודים" מתנהל בעצלתיים, נמתח ונמתח עד אין קץ - והרבה פעמים שלא לצורך, עם שלל רגעים, שיחות פושרות וציטוטים לא משמעותיים שניתן היה לערוך בכיף החוצה. נראה היה כאילו צופית גרנט, שלרוב לא מתביישת להיכנס לתוך הסיפור, איבדה מהאנרגיות
אם שמים בצד בעיות כמו מסגור מרגיז ופרקים ארוכים, "שמונים וארבע" (כאן 11) היא תכנית בהחלט ראויה, מעניינת מאוד ולא פחות מכך מרגשת. וגם: תמלילי שיחות ביבי-נוני ב"מקור" (ערוץ 13) סיפקו הצצה מרהיבה וכואבת לאחת מנקודות השפל שאליהן הגיעה התקשורת בעידן נתניהו
שלוש חברות החדשות העבירו אתמול את טקס העברת המנדט בבית הנשיא לבני גנץ והפרצופים של המגישים והעיתונאים סיפרו את הסיפור כולו - הכול חסר תוחלת. הבעיה היא שבכך המהדורות כרתו את הענף שעליהן הן יושבות, ורק חדשות 13 מצאו איזון נכון יותר
רק לעתים נדירות נחשף תיעוד כה מזוקק ומחליא של ניצול לרעה של אמון ושל תקווה של אדם שעומד לאבד את היקר לו מכל, כמו התיעוד בחדשות 13 של הרב ברלנד מבקש סכומי כסף גדולים עבור ישועה שלא תבוא בחדשות 13. אם זה לא מספיק נורא, מרתיח לגלות שגם הכתבת נזקקה לאבטחה
החברים של נטאשה חזרו לאלבום המופת המיתולוגי בתום הופעה מופלאה, שלא החווירה לעומת המקור וידעה להוסיף לו צבעים חדשים. כשאנשים רוקדים עם טיפות בעיניים, גם גשם שוטף לא הצליח למנוע את המהפכה המשודרת
התפקיד של התקשורת הוא לנפץ בועות, אבל אולפן שישי העדיפו בסופ"ש האחרון לנפח את הבועה של הטוויטר, עם כתבה עוקצנית ומשונה על דובר ראש הממשלה יונתן אוריך, שלא היה בה שום עניין לציבור
הסוף העגום, שאלת הצדק, הדעיכה המאכזבת של סימון ודבורה והאנושיות שברוצחים ובקורבנות: הערות סיכום אחרונות על "הנערים" של HBO, אחת הסדרות הכי טובות שנראו כאן על המסך בשנים האחרונות, שהסתיימה השבוע ללא סוף טוב
"הליכודניקים" ערוכה כהלכה, רהוטה ועשויה היטב מבחינה ויזואלית - אבל התסריט שלה כה מבולבל עד כדי כך שלא לגמרי ברור איזה סיפור היא מנסה לספר. במקום אידיאולוגיה, הסדרה מתמקדת ב"מאבקים" ו"מחנות" פנים מפלגתיים - כאילו לליכודניקים אין עמדות, רק שאיפה לכוח
בעיית הדרת הנשים במוזיקה בישראל נמתחת לאורך שנים ארוכות ונוגעת לתעשיית המוזיקה, למוזיקאים עצמם, לגופי התקשורת וגם לקהל. כעת, אולי מתוך המקום המאכזב הזה, יחל מהלך של שינוי. נדב מנוחין על ההיסטוריה של המוזיקאיות בישראל והצעות לשיפור
הדרמה הקומית של yes חכמה, אפילו שנונה, אבל לא עד כדי כך מרתקת: אין לה עומק פיוטי או פילוסופי, חתרנות פוליטית, אופק היסטורי, הומור מפיל או פשוט ברק יוצא דופן. היא עומדת במקום, במרחב ליברלי בורגני רגיל למדי וצפוי למדי, בתוך סיפור חיים שאינו מעניין עד כדי כך
מיהודה פוליקר ועד נצ'י נצ', מאביב גדג' ועד דודו טסה, משלומי שבן ועד עומר אדם: עשינו את הבלתי אפשרי ודירגנו את 101 השירים הישראלים הכי טובים בעשור העברי האחרון. חלק ד' ואחרון - מקומות 1-25
