גדלה בניינטיז ושרדה כדי לספר. תמיד מעוניינת בכוס תה
סרט הפתיחה המשעשע, הלהיטים הישראלים המבטיחים, המותחן האהוב של טרנטינו ויצירה מטלטלת על המלחמה באוקראינה: דווקא עכשיו, פסטיבל הקולנוע הוותיק מציע אווירה מבורכת בתקופה בלתי נורמלית בעליל. המדריך המלא
בצל תשעה חודשים לטבח 7 באוקטובר עסקו המהדורות בערוצים השונים בחטופים שעדיין נמקים בשבי. אפילו בכתבות צבע נכחה תחושת הניכור, ההפקרה ואפילו הפחד מפני המצב הקיים במדינה. אם מישהו חשב שנציגה מהממשלה תספק קצת חסד, גילה גמליאל באה להוכיח את ההפך
סדרת סרטי המיניונים זקוקה לחידושים כמו אוויר לנשימה. גם עם ילד חדש ובית שונה, הדמויות בסדרה נשארות פרק אחר פרק בדיוק אותו הדבר - וגם ההרפתקאות והבדיחות כבר התמחזרו לעייפה. זה מצחיק לפעמים, אבל אחרי שישה סרטים הבדיחה הזו כבר די לעוסה
"הילה", סרטה החדש של כלת פרס ישראל לקולנוע מיכל בת-אדם, מציג סיפור על מערכת יחסים מורכבת בין הורים וילדים, על טראומות ילדות וגם על אהבה שהופכת להתמכרות. גם אם הוא לא בהכרח קל לצפייה, זה סרט מיוחד, שטעון בהמון כאב ובכמיהה
הבעיות של "בית הדרקון" עוד כאן גם בעונה החדשה, בפרט סרבול ועומס יתר. למרות זאת, מדובר בסדרה שהצלחתה תלויה באיזון העדין בין הגרנדיוזי לאישי, משק כנפי דרקון ממוחשב ומשק כנפי ההיסטוריה. לכן טוב להיווכח שהשימוש בקרבות מקדמי עלילה ובאלימות מזעזעת הוא עדין וחכם
גם ביום חלש, אפשר לסמוך על אולפני האנימציה שיספקו סרט צבעוני ומלא בהמצאות למי שרוצה ליהנות עם הילדים בקולנוע. אבל כשמדובר בהמשכון ללהיט היסטורי כמו "הקול בראש", זה פשוט לא מספיק. שלושה כוכבים
גם בסרט החדש של שמי זרחין, "חמדה", בכיכובם של ששון גבאי ואסי לוי, הדרמות המדכדכות של משפחה בקריסה מתערבבות בקומדיה. בזמן הנורא שאנחנו חיים בו, גם בצרות הרגילות האלה יש משהו מנחם. שלושה כוכבים וחצי
הפריקוול לסדרת האקשן כולל עדיין הרבה מרדפים מדבריים וקרבות אלימים, אבל גם מנסה לצלול יותר לתוך עולמה של הגיבורה, שמגלמת אניה טיילור-ג'וי. התוצאה פחות מסעירה מקודמה ולא ממש מרגשת, ובכל זאת יש לא מעט מה לחבב. שלושה כוכבים וחצי
רגע לפני חלוקת הפרסים, בריביירה ממשיכים לחגוג עם סרט על נשיא ארה"ב לשעבר שהצפייה בו מרגישה כמו בהייה בביוב פתוח, סאגה עצומת מימדים של קווין קוסטנר, סרטים חדשים של פאולו סורנטינו ושון בייקר וגם נציגות צנועה משלנו
יש דברים שרק ישראלים אחרים יבינו באמת. נניח, איזה מטורלל זה לראות את שאולי ואירנה על מסך ענק באולם קולנוע בצרפת. וגם: הטרנסיות הערביות שבורחות לישראל, החדש של יוצר "מסכנים שכאלה", "הנערה עם המחט" המטלטל ו"בירד" המקסים
הדי המלחמה לא הגיעו לריביירה - ופינו את הבמה לקולנוע: השחקנית האגדית זכתה להוקרה והתעקשה שהיא "לא רוקסטאר", במאי "הסנדק" הציג אחרי עשורים של עבודה מניפסט שהתגלה כמביך למדי, ואילו "פיוריוסה", הסרט החדש בסאגה האפוקליפטית, לא מסעיר כפי שאפשר היה לצפות
הסיפור של "אייל קטן" על קומיקאי כושל המתמודד עם מעריצה אובססיבית, היה יכול לעבוד גם בתור מותחן מלחיץ בשלושה-ארבעה פרקים. אבל הסדרה של נטפליקס עושה משהו גדול הרבה יותר, שהופך אותה מסדרה מפחידה וזהו ליצירה מורכבת, קשה לצפייה, מרתקת ולרגעים מפעימה באמת
בזו אחר זו חשפו אמש בפנים גלויות כמה נשים את המשקולת שמכבידה עליהן כבר עשורים בפני הילה צור והיוצרות ענת גורן ואביגיל קוש. רגע השיא של העימות עם בן המשפחה שאנס אותן הוא רק פרט אחד מתוך תהליך שלם שמתרחש לעין הציבור והסיום שלו עדיין פתוח
הסרט החדש של מתן יאיר ("פיגומים") מציג נער מתבגר ממשפחה מתפוררת באופן אנושי ומורכב, מבלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. הכתיבה והמשחק כל כך טובים, שלרגעים הוא מרגיש כמו הצצה אל תוך משפחה אמיתית. ארבעה כוכבים
בין הסרטים שלא זכו היה גם "גלוריה!", דרמה קומית שבאמצעות רוח שטות, דמיון אגדתי ולב גדול, עושה כבוד לנשים שההיסטוריה שכחה. וגם: "החלל שנותר", הסרט החדש של אדם סנדלר, מיוחד ומבטיח אבל התסריט מכשיל אותו, ומרטין סקורסזה זכה בפרס מפעל חיים ושומר על אופטימיות
אריק איינשטיין ובועז שרעבי בפסקול אמריקני, ההיפופוטם הנוקם של פבלו אסקובר, הפנים המעוותות של כוכב מארוול, הביגפוטים הנוהמים שמשליכים קקי על עורבים - וגם סרשה רונאן בהופעה ענקית. פסטיבל הקולנוע בברלין צלל למחוזות הביזאר, אבל מצאנו שם גם פנינה אמיתית
קיליאן מרפי חוזר לטראומה הגדולה של אירלנד, הנציג שלנו בפסטיבל מציג סרט על התקרנפות, לנה דנהאם וסטיבן פריי במסע שואה משפחתי - וכמובן: גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני מצא את דרכו לאירוע הקולנועי הגדול של גרמניה. שליחת וואלה! מדווחת מברלין
בניגוד לשם הבומבסטי של "הלילה הגדול של הפופ", היופי בסיפור שהוא מתאר מגיע מהרצון הטוב של המעורבים שמתערבב במפגש הבלתי אמצעי בין כל הנוכחים, הכי רחוק מהתדמית הזוהרת והמרוחקת של עולם הפופ, אז והיום. התגלמות של צניעות, סולידריות וקשר אנושי
מאסטר האנימציה היפני הייאו מיאזאקי חזר מהפרישה עם "הילד והאנפה", יצירת מופת מפעימה ומתעתעת. כמו רבים מסרטיו הקודמים, גם לו יש היגיון רגשי משלו וקצב ששואב את הצופים אל תוך הסיפור - ומוציא אותם בצד השני מבולבלים אך נרגשים. חמישה כוכבים
הפריקוול לסדרה המצליחה, "בלדה לנחשים וציפורי שיר", מתמקד בימיו של הדיקטטור סנואו כנער שאפתן שיעשה כמעט הכול כדי להגיע לעמדת כוח. אם הספר עשה מהסיפור הזה מטעמים, העיבוד הקולנועי חסר נשמה וארוך מדי - ובכל זאת, עדיין מעניין. שלושה כוכבים
"לרוץ על החול" של אדר שפרן, קומדיה חברתית קלילה ואנושית על פליט אריתראי שנחשב בטעות לשחקן כדורגל, הוא הסרט הישראלי הבולט הראשון שעולה לאקרנים מאז 7 באוקטובר. זאת אגדה טובת לב, מבוצעת היטב ונגישה, גם אם לא לגמרי ריאליסטית
דווקא הבעיות של הפרק של "ארץ נהדרת" הן אלה שהפכו אותו לרלוונטי. רכבת הרים של רגשות ורעיונות, כזה שכנראה לא הפיל אף אחד מהספה מרוב צחוק, אבל היו בו מספיק לב כדי שזה לא באמת ישנה
קומדיה קלילה ואמיצה על פליט אריתראי בישראל שנחשב בטעות לכוכב כדורגל, קשר יוצא דופן בין בני הדור השני לשואה, והמרדף הסיזיפי אחרי גאון שאיש לא יודע את זהותו. רשמים מפסטיבל חיפה
מישל גונדרי חוזר עם עוד סרט מלא המצאות, פדרו אלמודובר מציג מערבון קווירי קצר ואסתטי, המאסטר היפני הירוקאזו קורה-אדה יוצר את אחד הסרטים העוצמתיים של השנה, וגם הגרסה המחודשת של "קליגולה" הידוע לשמצה - שעדיין קשה מאוד לצפייה. רשמים מפסטיבל חיפה
גדלנו עליהם, שרנו איתם, הסיפורים שלהם עיצבו את חלומותינו לטוב ולרע - ולא שכחנו אותם מעולם. מבקרי וואלה! תרבות דירגו את 20 סרטי האנימציה הכי גדולים של דיסני, השאירו את "פוקהונטס", "פינוקיו" ו"רובין הוד" בחוץ, התאהבו באנה ואלזה - ובחרו מנצח מפתיע
בסרטו החדש, "הענקים של אי הפסחא", הבמאי הוותיק שב אל המשפחה שכיכבה בלהיט "חתונה מאוחרת". אבני הבניין שלו הן עולם המושגים הפרטי של קוסאשווילי, זיכרונות וסיפורים שהתגלגלו לכדי עולם חדש, משונה וספציפי שלא תמצאו כמוהו במקום אחר
ברגעי השיא שלה, "הכרישים" עושה משהו שכמעט לא תמצאו בפריים טיים של הערוצים המסחריים - היא מלמדת את הצופים משהו. צוות "הכרישים" אולי משחק על כסף אמיתי, אבל הבועה שהתוכנית יוצרת מאפשרת לה להראות כמעט תיאורטית, רחוקה וקרובה אלינו בו זמנית
"משמר הגבול" מציעה כל כך הרבה דרמה שחסר לה רק עוד צעד וחצי למלודרמטי. כדי להצליח לעמוד בציפיות האלה היא תצטרך לשחק על הגבול הזה - להשאיר את הצופים במתח בלי להפיל טוויסטים מוגזמים, לתת לדמויות שלה לעשות דברים קיצוניים בלי לשבור את המסגרת שהכרנו
מעבר להישגים ש"שבע ברכות" בוודאי ירשום לעצמו בטקס פרסי אופיר, אין ספק שהסרט צפוי להפוך ללהיט גם בקרב הקהל. זה קולנוע מתוחכם כמו שהוא נגיש, מלא דרמה אבל גם מצחיק מאוד, לפעמים בו בזמן. לסרט יש כל כך הרבה נקודות לזכותו, אך כוחו הגדול הוא דווקא הספציפיות שלו
חוסר המקוריות של "אימפריית הכאב" הוא לא בעיה בפני עצמו, בטח כשמדובר בנושא רחב ומורכב כמו מגפת האופיואידים. הבעיה היא שלסדרה החדשה אין באמת מה לחדש אחרי הסדרה "דופסיק" מלפני שנתיים (שזמינה בישראל בדיסני פלוס), והיא פשוט עושה את אותו הדבר הרבה פחות טוב
