כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
הגלגול החדש של תחרות השירה לילדים עובדת על אותו רעיון: לא עושים כאן כלום חוץ מלסחוט רייטינג מילדים מוכשרים שמבצעים שירים שגדולים עליהם. זה יכול לעבוד רק כשמדינה שלמה מחפשת משהו להתמוגג ממנו. וגם: אחרי הפארסה, אולי הנגבי צריך לומר תודה לאופירה וברקוביץ'
שיתוף הפעולה המדובר של עומר אדם ועדן בן זקן הוא לא שיר, אלא בדיחה פרטית. וגם: הפרויקט המוזיקלי הנשי המושלם להאזנה לרגל התפרצות הגל השני
סדרת הדוקו "המפרץ" (HOT8) על מאבק הירוקים בבתי הזיקוק בחיפה משתמשת במאבק הסביבתי כדי לתאר לצופים בתקריב כמעט מפחיד עד כמה סבוכה מערכת הקשרים בין הון לשלטון; באיזה אופן פועלים תאגידים כדי להלבין את שמם; ועד כמה פוליטיקה קטנה יכולה לעשות נזק גדול
בדיווחים של מעצרו של אמיר השכל אי אפשר היה להתחמק מהעובדה שהוא תא"ל במילואים. משתמע מכך שאם המפגינים הם נערות אולפנה בעמונה או פלסטיניות בשטחים, בחורי ישיבה או סטודנטים אתיופים שנעצרו בהפגנות - הם קודם כל פורעי חוק שמאיימים על הסדר הציבורי
באלבום החדש של שירי מימון כלולים כמה שירים בינוניים, שמדגישים את הקושי שלה לגבש קול ייחודי או מחדש. קצת חריגה מהקווים יכולה רק להחמיא לה. וגם: האלבום החדש של ארקדי דוכין עוסק בקורונה. זה אוסף שירים משונה ותמוה, אבל גם מרגש לאללה
משום מה החליטה מהדורת חדשות 13 לשלוח את אבישי בן חיים וברוך קרא לסקר ביחד את הפגנת הימין בתל אביב, בחירה חסרת תכלית חוץ מהרצון לשווק שוב את הוויכוח ביניהם. מה רע בסתם כתב מן השורה? בנוסף: היקום המקביל בקצה המהדורה והפרט החשוב ששכחו במהדורת 12
הדוקו החדש של yes מציג את יזמית הנדל"ן כמו שלא ראינו אותה מעולם, אבל מפספס את נקודת המבט הרחבה יותר: מה המקרה של ענבל אור מייצג? מה הסיפור שלה אומר על ישראל של ימינו, בעידן שאחרי מחאת הדיור? מה הדרמה החברתית-כלכלית הגדולה יותר שמתחוללת כאן?
"לאבד את אליס", הסדרה החדשה של HOT, מחויבת מאוד למטרה שלה - לתאר באימה את המאבק הבין-דורי התמידי בעולם התרבות. אלא שגם אם קו העלילה צופן בתוכו עוד התפתחויות מסעירות, "לאבד את אליס" מאבדת בדרך גם את הצופים, שמאבדים בתורם את הסבלנות
לקירל חשוב להגיד שכולכם נראים כמו מיליון דולר, לא משנה מי אתם, בקליפ שכולו שיתוף פעולה עם אתר אופנה. זאת זכותה המלאה, אבל היא לא תהפוך לקול משמעותי כל עוד המסרים שהיא מעבירה הם לא יותר מאקססוריז. וגם: חווה אלברשטיין מרגשת וטיפקס עם מונולוג זועם מהבטן
ספק אם יש טעם לראות את כל פרקי השבוע של "MKR המטבח המנצח" בעונה שמשודרת כמעט בכל יום. הרי ממילא התבנית כה זהה והפרק כה נמתח עד שהעניין אובד עוד לפני הקינוח. בנוסף: היה קשה לצפות אתמול במהדורת חדשות 13
הנוכחות של "נבסו" בפריים טיים היא אתגר. בין הומור למסר חברתי, עליה להתמודד ברגישות עם סוגייה טעונה מאין כמוה, ועדיין להזמין את הצופים אל המסך באמצעות האופי הידידותי שלה. "נבסו", כמו הגיבור שלה, מהלכת בין הטיפות הללו מאוד בזהירות, אולי בזהירות גדולה מדי
ארץ נהדרת הרגילה אותנו בעבר שגם אם היא מגלה סימני עייפות, ברגע האמת היא לא מאכזבת. הפעם, עם חיקויים שחוקים ובדיחות צפויות, ולמען האמת גם בלי מערכון יעיל או מפתיע אחד, הקומדיה המותשת הרכינה ראש בפני חתונמי - והרימה דגל לבן
אסתר רדא נכנסת פנימה ומניבה את אחד מהאלבומים הטובים של השנה, קוסטה קפלן הוא מופת של אותנטיות, נדב הולנדר מגיש את אלתרמן לילדים, ואם כבר קיטש - אז לפחות שיהיה מושקע כמו האלבום של טל סונדק. נדב מנוחין קשוב מאוד
חלק מהמערכונים צפויים, חלקם מטופשים וחלקם מיותרים ממש, אבל כמה פעמים בפרק מגיע רגע שבו אתה תופס את עצמך לא מוכן לטייק שהוא לא פחות מבריק על איזה רגע יהודי/ישראלי מכונן או סתם איקוני. ובמקרה של מערכון מסוים מהפרק הראשון - גם אגרוף חזק לבטן
בימים שהמהדורות מתארכות ליותר משעה וחצי ומשדרי האקטואליה ממלאים כמעט את כל לוח השידורים, העיוורון לסיפור מותה של רפיף קראעין מכדור תועה, בהמשך לעיסוק הרפה במוות של איאד אל-חלאק, מלמד שזאת לא בעיה של זמן ומקום. זאת בעיה של הדרה, דחיקה והכחשה של ציבור שלם
הסדרה התיעודית החדשה של אמיר קוסטוריצה (HOT8) מצליחה לתווך את הסיפור של מזרח אירופה באופן אטרקטיבי לצופים. זה מסע איזוטרי ומרתק לגיאוגרפיה, פורנוגרפיה, אוכל וכסף שחושף את האופן שבו ההיסטוריה מעצבת את השולי וחסר החשיבות
יש מקום לדעות שונות, אבל נדמה שלס הוזמן לתוכנית "אולפן שישי" יותר בשביל ההצגה מאשר בשביל הוויכוח - פחות בשם האופוזיציה, יותר בשם הפרובוקציה. בנוסף: העיסוק של המהדורות בהריגתו של איאד אל-חאלק היה פעוט, לא ענייני ומביש
"עוד ניפגש", הדוקו-ריאליטי החדש של כאן 11, נהנה מליהוק נהדר, מדמויות אותנטיות ומרתקות ומדרמה אנושית שקל להתחבר אליה. עם זאת, הפורמט נדמה מלאכותי ומנוכר, וקשה להבין את הרציונל מאחוריו. וגם: "יומני המגיפה" (yes דוקו) הוא דוקו כיפי לאללה שעושה חשק לבינג' טוב
בבית המשפט המחוזי בירושלים, מאבק הדימויים של נתניהו נגד עצמו הסתיים בהפסד עם פריים מופרע, מהסוג שרק תקופה משוגעת ואנשים שמזמן איבדו את הבושה יכולים לייצר
כשהחדשות הופכות לרכילות, גם פעילות פנאי של מנכ"ל משרד הבריאות וחיקוי ב"ארץ נהדרת" מוצאים את עצמם במהדורה. ההתעקשות של "אולפן שישי" להציג סרטונים שצריכים להישאר ברשתות החברתיות היא זלזול בצופים, ובעיקר בזבוז של זמן
בריאיון הראשון מאז השבעת הממשלה לא חרגה מגישת "עובדה" מהשאלות הצפויות ובהתאם גם לא קיבלה תשובות ידועות מראש. גנץ ספג את הביקורת וענה בענייניות ראויה לציון, אך פליטת פה אחת שלו טרפה בכל זאת את הקלפים
המשדר הצולע "Europe Shine a Light" הדגים משהו כללי: כך בדיוק נראית תרבות בלי קהל, בלי אנשים שבאים לחגוג אותה וליהנות ממנה. כמו ספורט בלי אוהדים, כמו מוזיאון ריק: בלי מפגש עם הקהל הזה אין בעצם תרבות. וגם: האמירה המקוממת של רינה מצליח
סדרת הדוקו של כאן מתארת ניסיון לשפיות תרבותית מול בעיות פוליטיקה וביטחון, אך הבועתיות הזו ניכרת גם בה עצמה: כעסים, ויכוחים, וביקורת מתוך תעשיית התרבות נפקדים ממנה. במקביל היא גם מדלגת על כמה מהאלמנטים הכי מעניינים בתחרות. למרות זאת, היא מעניינת ומהנה
כשפורסמו טענות לאלימות לכאורה של הזמר המצליח ב-2016, קראתי לשלול ממנו פרס מטעם משרד החינוך. לאור שידור התחקיר ברשת 13, ברור שטעיתי, ושהמציאות היא לכל הפחות מורכבת יותר. המעט שאפשר לעשות זה להתנצל
המהדורה המוקדמת של חדשות 12 זימנה לאולפן מצד אחד את פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, ומצד שני את אבי חיימוב, בעל מסעדה בתל אביב. הזלזול שבו האחד דיבר אל השני הוציא מן המרצע את הייאוש והפך את האייטם לקרב צעקות אבוד שקושמרו לא הצליח להשתלט עליו
גם בלי לשנות סדרי עולם, "לוחם 566" של כאן 11 היא יצירת דוקו עשויה לעילא ולעילא. שימוש מאוזן בשלל אמצעים קולנועיים מוביל לכך שגם הסיפור המוכר הזה, שסופר כבר אינספור פעמים, מותח, מסקרן ומפתיע, ובגדר חובה לכל מי שחובב עלילות ריגול ותחבולות ביון
האלבום החדש של תומר יוסף קצת נעלם ברעש הקורונה, אבל האזנה לו ממחישה שוב איזה מוזיקאי ורסטילי ומענג הוא. וגם: האלבום של רננה נאמן הוא מהיפים ששמענו לאחרונה, והשיר העברי הראשון שמגיב למותו של מוחמד אבו-חדיר
"מלחמה בלי שם" (כאן 11) הוא כינוס יעיל של האירועים והשמות של 18 שנות מלחמה חסרת תוחלת בלבנון, אך הוא גם סובל מכמה בעיות. נדמה שהבמאי ישראל רוזנר נותן לכרוניקה להוליך אותו, וקולו נשמע מעט מדי
קרן מרציאנו בירכה במרוקאית את מדליקת המשואה ריינה אביטבול בת ה-92. אפשר לדבר על חשיבות של ההנכחה של קול ושפה אחרים במיוחד ביום העצמאות. אבל האמת שזה היה פשוט רגע יפהפה ומרגש. וגם: מה היה חסר בטקס חלוקת פרסי ישראל?
הם משדרים אמריקה, הם בסטוריז, הם בפריים-טיים, הם מעודכנים בפופ העולמי העכשווי, והם לא נראים חלק מהמקום. הם התגייסו למסלול הטאלנטים בצבא כי יש גם גבול לחגיגות. נועה קירל ומרגי הם ישראל 2020: פאוץ' על מדי חאקי, מצדיעים לדגל אך חולמים על העולם הגדול
