לא הכול היה רע: 9 הסדרות הישראליות הטובות של שנת תש"ף
אף שהשנה החולפת רשמה צעד קטן אחורה ביחס לקודמתה, היא עדיין הניבה כמה סדרות ישראליות שנעו בין מוצלחות מאוד למושלמות. בין כל אלה ישנו ערוץ מסוים אחד שהצליח להשחיל פנימה שליש מהתכנים - כאן 11
נדב מנוחין
מבקר תרבות
כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
כל הכתבות של נדב מנוחין
וזה עוד בלי לדבר על דנה ויס: שמחת השלום נאלצה להתמודד מול החיים עצמם
בעוד בוושינגטון חתמו על הסכמים היסטוריים משמחים, בישראל שלט חוסר הוודאות לקראת סגר שיש בו יותר שאלות מאשר תשובות, ואז גם מסרי צבע אדום שהשתלטו על מצג הפיוס שעל המסך. את הנסיונות להמחיש את תחושת החגיגיות העבירו יונית לוי ודנה ויס מביכה אחת
הסרט על אולמרט בטוח שהימין תכנן מזימה להפילו. זה מביך, וזה נשמע מוכר מדי
אולמרט בטוח גם כיום, אחרי שסיים לרצות את עונשו, שאינו אדם מושחת, ושהכרעת הדין לגביו הייתה שגויה. בסרט הדוקו החדש, "האיש שרצה יותר מדי" של הבמאית רוני אבולעפיה (HOT8), הוא שוטח את גרסתו הציבורית לאירועים. היא לא מאוד משכנעת
אוסף החידושים "צו השעה" אמנם נולד ממצוקה עכשווית, אבל כמה משיריו יישארו איתנו לנצח
"צו השעה" הוא "עבודה עברית" של ימינו: שירים מוכרים בביצועים חדשים של אמנים אהובים. האוסף האיקוני ההוא הניב כמה להיטי ענק שמלווים אותנו עד היום, אבל מה קורה בחדש? נדב מנוחין עושה סדר, מהבינוניים (לולה מארש) ועד למעולים (ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין)
פתאום הבמה מתגשמת, הקהל נדרך ומותר להתחיל להתרגש: התיאטרון חזר
התיאטרון, מדיום שנלחם על חייו, מראה בימים אלה סימנים קטנים של התאוששות. בתיאטרון תמונע השיקו את "מתחילים" בבימויה המינימליסטי והאפקטיבי של אלמה דישי, שעל אף הריחוק החברתי החיל על הקהל אינטימיות מבורכת והזכיר על מה אנחנו מדברים
"1,2,3,4 - מגרמניה היטלר בא": שיר הילדים מאחורי ה"פדיחה" שנשמעה בשידור כאן 11
כתב התאגיד עלה לשידור חי כשברקע נשמע כתב חדשות 13 אור הלר עושה בדיקת סאונד: "1,2,3,4, מגרמניה היטלר בא". היה מי שרתח וסבר שהמשפט כוון לראש הממשלה, אלא שלא דובים ולא יער. מדובר בשיר-משחק שהיה נפוץ באמצע המאה שעברה - וזה הסיפור מאחוריו
עומר מושקוביץ מחייכת בנימוס כשמנסים לייעץ לה. בסוף היא כתבה על זה שיר מטלטל
אחת המוזיקאיות המרעננות בסביבה ערכה לשיר אחד את כל העצות המיותרות שמתעקשים להציע לאמנים צעירים, מ"צריך מרפקים" ועד "תגדלי אשכים". בשיחה היא מסבירה מהו "פופ קיומי", מה גרם לה לקנא באליעד, איזה רגע עם רונית אלקבץ לא תשכח ומה היה בסצינה הגנוזה שצילמה ל"גט"
"הם יעשו אותך נתין": ההפגנות בבלפור מחזירות סוף סוף גם את שירי המחאה
עם ההקצנה, כתבי האישום, המתקפות על מערכת אכיפת החוק וגם האלימות המשטרתית בהפגנות - יש שפע של סיבות לכעס שמביעים מוזיקאים רבים. סיר הלחץ התפוצץ והמוזיקה תפסה צד, כולל את שלום חנוך, טונה, החצר האחורית, טיפקס, ואפילו משה פרץ ודודו אהרון
הדיסנילנד של רבי נחמן: למרות העריכה ההיפראקטיבית, "רבנו" מנטרלת מוקש חשוב במיוחד
מה שהופך את הסדרה של כאן ליוצאת דופן - אך גם מהווה את נקודת התורפה שלה - הוא העריכה ההיפראקטיבית הקיצונית שלה. המסיבה הזו אולי מאבדת מדי פעם את הצופה, אך היא עושה שירות חשוב מאוד בכך שהיא מבהירה שלא מספיקה רק היכרות, הגיע הזמן גם לדו שיח
התשובות של רוני אלשיך בחדשות סוף השבוע חשפו היגיון נוראי
הריאיון עם המפכ"ל לשעבר חשף אדם שמסרב בכל מחיר להודות שטעה. גם שנים אחרי האירוע, כשחפותו של יעקוב אבו אל-קיעאן כבר ברורה, מתעקש אלשיך לבזות את זכרו של אזרח שלא חטא בדבר. מה הבעיה לומר "טעיתי"? על מה הגאווה המטופשת הזאת מכסה?
לו הייתי מתמחה שקורס תחת תנאי תעסוקה מזעזעים, הייתי נעלב מ"המתמחים"
הדברים שבאמת מטרידים את מערכת הבריאות פשוט לא נמצאים ב"המתמחים" של קשת 12, כדי לא להפריע לסרטון התדמית המצוחצח. ובלעדיהם, "המתמחים" אינו אלא מוצר בידורי חסר, משופץ ומסולף. יש דברים שפלסטר לא יכול לכסות
מגישי וכתבי המהדורות התקשו להסתיר את הבוז כלפי הספינים והאגו
ההצהרה של גנץ, הסרטון של נתניהו, התגובות של שניהם זה לזה וההכנות לקראת ההצבעה תפסו באופן טבעי את עיקר לוח הזמנים. וכך זה נמשך ונמשך, עד שהגיעו התשובות, ואיתן גם ההקלה. הפוליטיקאים אכלו את מה שבישלו, אבל אנחנו אלה שנשארו עם טעם רע בפה
הגיע הזמן שהמהדורות יפסיקו לשדר את נאומי נתניהו בשידור ישיר
שיא מסיבת העיתונאים המגוחכת של נתניהו הגיע כשהדהד את הספין נגד ניסנקורן, שכבר הופרך בסוף השבוע ואז שוב על ידי העיתונאים באולפנים בעת הנאום. כששתי המהדורות המרכזיות מדגישות את הצורך בבדיקת העובדות בנאומים של ראש הממשלה, מורשת נתניהו חוטפת מכה נוספת
בסוף שבוע כזה, קשה מאוד להחליט מה היה הרגע הגרוע ביותר בטלוויזיה
מפליטת הפה של גילה גמליאל לספין שהפיצה רינה מצליח, מהמריבה המיותרת באולפן שישי לתגובות המשטרה על האלימות לכאורה כלפי מפגינים. ארבע תחנות מאוסות לאורך שידורי סוף השבוע מלמדות עד כמה מזלזלים בנו. והדבר הכי גרוע? שזה נראה רגיל לגמרי
הטלוויזיה מסייעת לקבור את העוני והאלימות שמתפשטים בישראל
בשוליים של סדר היום הציבורי, כשממשלה מנותקת דוהרת לבחירות רביעיות והמדינה תשפוך עוד מיליונים על תעמולה גסה ונבזית, פורחת ברית של מנותקים בין הפוליטיקה והטלוויזיה. כך מהדורת 13 הציגה אמש כתבות מנותקות על השקעות בזהב או בנדל"ן וארוחות שף
באופן חריג, השיר החדש של הדג נחש מעז לדבר מפורשות על נתניהו
למרות האומץ, "בומבה" של הדג נחש נשמע כמו שיר מאולץ שנתפר לכבוד המחאה הנוכחית בחצי כוח. בנוסף: קיקי מלינקי עושים רוקנרול טינאייג'רי במיטבו שקל להאמין לו, ואפור גשום חזרו עם געגוע יפהפה, מעורפל ודחוס
"דת לא יכולה להיות כיף?": מה שהמחאה נגד "היהודים באים" מפספסת
זכותם של המפגינים למחות נגד "היהודים באים", אבל הם צריכים לקחת נשימה ארוכה ולהבין - הומור תמיד היה חלק בלתי נפרד מן המסורת היהודית, והעובדה שגם חילונים משתמשים בו רק מעידה על ההתקרבות שלהם למסורת. אפשר אפילו לקרוא לזה מדרש
עפרה חזה לא באמת נוכחת בסדרה החדשה עליה, כאילו סיפורה שלה הופקע ממנה
הבחירה של יוצרי "עפרה" של HOT8 להתמקד בחייה האישיים של עפרה חזה לגיטימית, אבל מאפילה על כל היתר ומחמיצה הזדמנות לומר עליה משהו משמעותי. לא מעט מזה נובע מכך ששלושת העדים המרכזיים לא נמצאים כדי להגיב, לכן הסדרה יודעת לספר מעט מאוד
גם הסכם שלום וגם חידוש הטיסות, והכול בערב אחד. היסטוריה מול עינינו
יום חג לאומי או ספין פוליטי שיש להיזהר ממנו? המהדורות נותרו נבוכות מול החדשות הדרמטיות ולא ממש ידעו איך למסגר אותן. במקביל, התגלתה מהי באמת שאלת השאלות מבחינת הישראלים. מה נאמר: גם שלום וגם טיסות לקרואטיה באותו ערב, היינו כחולמים
הריאיון עם שרה נתניהו סיפק הצצה מדהימה למכונת הספינים של בלפור
הריאיון הנדיר עם שרה נתניהו אצל עופר חדד בחדשות 12 לא היה הצגה יבשה של העובדות. רחוק מכך: זכינו להצצה מיוחדת אל בית היוצר להפצת ספינים במשפחת נתניהו. הוא כולל הפרזה, התעלמות, הטמנת פרטים שקריים וחשוב מכל - התקשורת היא האויב
אפילו יונה אברושמי רואה את הכתובת על הקיר. קשה להאמין שאחרים עוד לא
כשהרוצח המורשע קורא באולפן שישי להרחיק מהחברה מפגינים, נראה שהאירוניה נפצעה אנושות מרימון שהושלך לעברה. החומרה בדבריו אפילו לא נובעת מדברי השנאה, אלא מכך שיותר מכולם, הוא, אחד שהיה שם, יודע שתמיד יהיה מישהו כמוהו שידע מה לעשות, ויצליח לישון טוב לאחר מכן
שירים של יום חולין: 15 הפנינים הכי נוצצות של רחל שפירא
הפזמונאית המופלאה, שהיטיבה יותר מכל אחד אחר לתאר עולם פנימי עשיר מתוך השגרה והיום-יום, כתבה אינספור נכסי צאן ברזל של הפופ הישראלי, מהלהקות הצבאיות ועד למוזיקה המזרחית. לרגל יום הולדתה ה-75 ניסינו לדרג את 15 השירים הגדולים שלה וגילינו משימה בלתי אפשרית
כתם משטרתי: קל לדמיין את "מנאייכ" הופכת לסדרה בין-לאומית
הסדרה החדשה של כאן 11 אפקטיבית, גם אם לא עמוקה מדי. תוך כדי העניינים היא מנסה לדון בשאלות של חוק ומוסר, מחויבות לערכים כנגד נאמנות, גיבוי ושתיקה כשהלכלוך נמצא קרוב לבית. מעל הכול, "מנאייכ" סוחפת, משוחקת וכתובה היטב ורגישה לדמויות שלה, ומאוד מאוד מהנה
גם אם ההפגנות זוכות לזמן מסך רב יחסית - כמות היא לא איכות
מהפגנה להפגנה אפשר היה לצפות מצד מהדורות החדשות להבנה מתקדמת יותר של המחאה ומה שקורה בה. האמת כמעט מכמירת לב: המשדרים המיוחדים, רוב הזמן, הם מפגן תקשורתי כושל וצר אופקים, שבוהה בהמון מבלי לתפוס מה שהוא רואה
פה קבור הכלב: מה הפך את כוורת ללהקה הישראלית הכי גדולה אי פעם
ילדים מזדקנים ושיעורי מולדת, שירים בלי דגל ומגפיים ומכנסיים שקונים קומפלט: עם הומור משוגע וסירוב לפאתוס, צליל מובחן ומורשת מפוארת, הייתה כאן להקה אחת ששפכה חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה. לכן אנחנו כל כך אוהבים אותה
ההצהרה של נתניהו וגנץ חשפה את הבלוף הגדול של מהדורות החדשות
האירוע הביטחוני בצפון התחיל כ"אירוע לא פשוט" שעשה סימנים של אסון לאומי, אלא שמהר מאוד התברר שהוא הסתיים מהר מאוד ושהשגרה חזרה. רק שאז נתניהו וגנץ הודיעו כי ישאו הצהרה - והתקשורת עברה מרצונה לדום
בין ניתוק לזלזול: סיקור ההפגנות בערוצים משרת את השלטון
בהפגנות אתמול (מוצאי שבת) היה ניסיון רצח פוליטי, מפגינים שרוססו בגז מדמיע על ידי מתנגדים ואחרים שריסקו עליהם בקבוק זכוכית. אלימות מסוכנת משתוללת כלפי אזרחים, אבל באולפנים מעדיפים לתהות למה המפגינים לא מכבדים כביכול את ההכרעה הדמוקרטית ומי מהם שמאלני
אבישי בן חיים היה אמור להפגיז הפעם. חבל שקיבלנו מוצר טלוויזיוני לא מקורי
סדרת הכתבות החדשה של אבישי בן חיים בחדשות 13, "המרוקאים החדשים" מצביעה יותר על מה שמחוצה לה: ההיעדר הכמעט מוחלט של דיון בתרבות מזרחית בהקשרים חברתיים מחוץ למסגרות מאוד מצומצמות ומגבילות. אולי יש מרוקאים חדשים, אבל ההגמוניה ממש ישנה
כמו שחצינו את התעלה כך נחצה את הכביש: תרגיל פלוגות ההגנה על ראש הממשלה
הגיע הקש ששבר את גב הגמל: בעלי המסעדות האנרכיסטים, מפיצי הכאוס שקוראים לעצמם "עצמאים", חברו במהלך זדוני לוועדת הקורונה בניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן. לא ניתן לזה לקרות. העולם לא ישכח את מה שנעשה כאן, ובפרט אויבינו החצופים בטהראן, דמשק ושדרות רוטשילד
כבר לא מפחדים לדבר על צדק: אמדורסקי ומוקי הם הפנים של החדשות כרגע
אחרי אסף אמדורסקי, מוקי, חמי רודנר ותיסלם, אפשר כבר לדבר על תופעת לוואי מוקדמת, בלתי צפויה ומבורכת למחאת 2020: האמנים תופסים צד ומביעים דעה. וגם על חילוף התפקידים המפתיע בין אופירה אסייג ולדנה ויס