כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
דניאל ורדון, בעל עיטור הגבורה, נפל ב-1967 בסיני בניסיון לחלץ פצועים. הוא תמיד שר, ולזכרו ערכו חבריו את "שירים לדני", ערב שנערך בבית גוברין מעל 50 שנה ברצף עד שהקורונה הגיעה ושינתה את התכניות. זה סיפורה של מסורת שכרכה את השכול בשירים, ושל המפקד שהונצח דרכה
זה לא היה כיף, זאת הייתה טלוויזיה נלעגת במובן העמוק של המילה, כזו שמזלזלת בשכלם של הצופים ואין לה כוונה להיות סנטימטר מעבר לשומר מסך דליל. הבמה וכל המהלך בכלל של "לא נפסיק לשיר - מהדורת הקורונה" נראו מאולתרים עד כדי רישול
מבין המקורות המתעדים את השמדת יהודי ביאליסטוק, מסתתר שיר קטן ואבוד בשם "רבקה'לה השבתית". סיפורו של שיר נשכח, מעיר שנשכחה
המפגש של חיים אתגר למגישה והמרצה הפופולרית הציג מאבק של שני אגפים שונים של התקשורת השמרנית. מתחת לכל ישראל אחים וכל הג'אז הזה, מסתבר שהיא חושבת שכולנו מטומטמים. יש אור שלא מאיר
ספק אם אי פעם משהו שנועד לתאר סדר היה כל כך מבולגן כמו "הסדר הגדול של ישראל" בקשת 12: שיחות זום חסרות ערך, שיחות שולחן חסרות ערך, שפע הערות מיותרות, שפע קידום עצמי ושפע בדיחות גרועות ובעיקר המון המון רעש
עומר אדם התחיל ואחריו הגיעו עדן בן זקן, עדן חסון, שלמה ארצי, אהוד בנאי ואחרים. הבחירה אומרת לאותם אמנים: אפילו שאין הופעות ואין קהל ואין מכירות של דיסקים - השירים שלכם ממשיכים ללוות אותנו, הם חלק ממה שאנחנו נאחזים בו עכשיו
נתניהו פתח את ההצהרה לתקשורת עם הערה תמוהה לפיה נאלץ לסדר לעצמו את האיפור והשיער כאילו זה מה שאכפת לאזרחים כרגע, וגם כחלון ניצל תזמון אומלל כדי להודיע על פרישה מהפוליטיקה. זאת לא רק טעות בטיימינג ובשיקול הדעת, אלא גם על גבול החוצפה
כששמענו במהדורה את דני רופ, איש חייכן שבדרך כלל משדר חביבות נצחית, נאנח בקול שבור על כך שאנשים נאלצים לראות את מזג האוויר רק מהחלון, הבנו סופית שהמצב קשה. השגרה הובסה. אם אפילו החזאי לא מבטיח שמחר יהיה יפה יותר, אולי כדאי באמת להתכונן לגרוע מכל
כמה חלל צריך בשביל לקיים תרבות במאה ה-21? האם מופע חי יכול למות? מה כוחו של אולם או היכל כשאפשר לצפות בהכל מרחוק? ההגבלות של עידן הקורונה מאתגרות את השאלות האלה משלל כיוונים. צפינו בכמה הצגות אונליין וחזרנו עם תשובות
במציאות כה איומה, התקשורת חייבת לשנות את סדר היום הבורגני שלה, ולהפנים שמשבר הקורונה פירושו גם מצב חירום חברתי. הגיע הזמן להחליף את הכותרות: לא עוד "כמה קשה להישאר עם הילדים בבית" אלא "מה יעשו מאות אלפי משפחות כשאין איך לגמור את החודש"
"ארץ נהדרת" ניסתה לשלוף את התותחית הכבדה, אבל לובה לא מחליקה בגרון היטב ב-2020. הזעם שלה קהה, אולי גם שאריות הסבלנות. נותרו לה רק שיבושי המילים והמונולוגים המהירים. טל פרידמן עצמו נראה כמי שאינו נהנה במיוחד. זה לא היה מפגש משמח
נתניהו הציג את עצמו במסיבות העיתונאים האחרונות כמין מורה שאוהב ללמד את העם איך להתעטש נכון, אבל מוזר לשמוע הרצאה על היצמדות לחוקים מאדם שאמור היה להתייצב אתמול להקראת שלושה כתבי אישום. וגם: המפוטרים לא צריכים להוסיף על עונשם את טלוויזיית המשבר
העיבוד המדובר של קרן ידעיה לאופרת הרוק הפולחנית "מאמי" מצליח לתת לה טוויסט מקורי, מזרחי ובועט, ולא מפחד לגעת בפצעים הכי עמוקים של הישראליות. ובכל זאת, לא הכל עובד בו
אמש (רביעי), עם ההנחיות החדשות, הכל התפוצץ. פתאום מלאה כל הארץ קורונה. אתה פותח טלוויזיה - קורונה. מעביר ערוץ - קורונה. יונית קורונה תמר קורונה דוריה קורונה. למי אכפת מהפוליטיקה או מחקירות שחיתות? הכל נמוג מפני הנגיף הכל יכול שהדביק את כל סדר היום
הסדרה החדשה של יוצר "הפוך" בכאן 11 היא כמה וכמה דברים בעת ובעונה אחת, אולי יותר מדי. היא יורה לכל הכיוונים בלי להינעל על אף אחד מהם. את מה שחסר בקוהרנטיות משלימות אורנה פיטוסי ועינת ויצמן, שהכריזמה שלהן והכימיה המשותפת עושות את הסדרה
נתן גושן ודיקלה מדשדשים במקום, אורית טשומה היא כוח טבע מדהים, הדרה לוין ארדי סיפקה את אחד האלבומים המהנים של התקופה, ומיקה הרי, יוצאת "כוכב נולד", יודעת לצמרר. נדב מנוחין האזין לאלבומים חדשים וחזר עם מסקנות
משדר הקדם הוא שלב מוקדם בתהליך ההשתלטות מחדש של יורשי הערוץ הראשון על מותג האירוויזיון. בהתחשב בהצלחה של "הכוכב הבא", התפקיד של התאגיד היה בעיקר להימנע ממסמוס המומנטום, אך מבחינה טלוויזיונית ההצלחה הייתה בינונית. מי שכן זרחה רוב הזמן היא, כרגיל, לוסי איוב
חדשות 13 יצאו בהצהרה מוזרה "המדגם - לא לבעלי לב חלש" והראו איך נראה גוף שידור שחושב שצופיו מטומטמים, חדשות 12 הבטיחו את הבטחת חסרת הפשר "מדגם מותח במיוחד", "ארץ נהדרת" שעממו, "האח הגדול" הביכו: סיכום ערב מול משדרי הבחירות של 2020
איילה חסון ורינה מצליח עשו עבודה לא רעה כשדרשו תשובות מראשי המפלגות, אלא שהפוליטיקאים ענו בספינים ובסיסמאות. בין אם בנט איבד את עשתונותיו או תכנן את האפיזודה הפתטית של פיצוץ הריאיון - הוא יצא ממנה מפסיד ו"פגוש את העיתונות" יצאו עם תמונת ניצחון
החזון המקורי של הבמאי ארי פולמן הגשים לכדי חוויה פוצעת ורב חושית את המחזה הגנוז של חנוך לוין, המציג את מחול השכול של מלך שאיבד את בנו. עם מוזיקה צורמת ואנימציה, בין פיוט וגרוטסקה, נוצרה הצגה מופלאה
דווקא כתוביות "צבע אדום" במהלך עוד מערכון על "ספין של ראש הממשלה" הדגימו אפקט סאטירי משמעותי יותר מהמהדורה העייפה של התכנית. וגם: מה כל כך מטריד בגרסת "שבט אחים ואחיות" בפרסומת של שוופס
"מאה מיליון צפיות" (yes דוקו) היא תזכורת מעיקה לכוח הבלתי נתפש שמרוכז בידי ענקיות האינטרנט, וכיצד הכוח הזה יכול לתווך לנו את המציאות, לקנות ולמכור, ואפילו לקדם - באמצעותנו וגם על גבנו - אינטרסים כלכליים ופוליטיים שיכולים לסכן את הדמוקרטיה
מהדורת סוף השבוע בהגשת דנה ויס התייחסה לבהלת הקורונה באופן חסר פרופורציה ובנפח הכי נרחב שאפשר לתאר: מפות מיוחדות, כתבים פרושים ברחבי הארץ ותיעודים נטולי ערך חדשותי. מסתבר שגם לנגיפים יש ביטלמאניה
מה שווה כל ההשקעה האמנותית המטורפת אם בסוף אין פזמון שמתחשק לשמוע שוב? וגם חבורת הכבש הששה עשר ריגשו עד מאוד, השילובים בין רייכל לנסרין ובין איה כורם לאדם בן אמיתי איכזבו, עידן עמדי מתחזק ועוד. ביקורת סינגלים
הסרט של חיים אתגר על המלך האחרון של עולם הבידור הוא סרט טוב והגון. הסיפור מהפנט, ואתגר, בהגשה מאופקת מהרגיל, נמנע מאידיאליזציה של האיש מאחורי המעשים המחרידים, כמו גם מהשפלתו. בסופו של דבר טופז ממשיך לספק רייטינג גם עשור אחרי מותו, וזה כנראה מוסר ההשכל
איילה חסון הצליחה לנהל דיון ענייני עם יו"ר הרשימה המשותפת ואף להפנות לו שאלה בשפה הערבית, אולפן שישי העדיפו את הרכילות סביב מות עופרה חזה מאשר לעסוק בהיותה גיבורת תרבות, והראיונות עם גנץ היו משעממים
הסדרה הקומית של אודי כגן בסלקום tv עולה על שאר הקומדיות בישראל, קודם כל בגלל שהיא מצחיקה באופן היסטרי, אבל גם בגלל שהיא לא מתמכרת לקרינג'יות שמאפיינת סדרות דומות ובכלל את התקופה ומפגינה אנושיות רבה
היה עדיף באופן משמעותי לראות את אלי אילדיס ומירי נבו מרעננים את הרצף של רשת 13 עם רצועת ספורט או כל דבר אחר. כרגע זאת סתם עוד רצועת חדשות סתמית. וגם: ה"ריאיון" של נתניהו בערוץ 20 היה מגוחך
כשהיתרון המובהק של התכנית היא היעדרן של יומרות לייצג משהו מעבר לכיף טהור, אין דבר מגוחך יותר מהטענה שהיא "מחנכת ילדים לעשות ספורט". עשו לנו טובה: זה בסך הכל תיעול של הספרטניות הישראלית למשחק די מטופש, לא יותר
כמשדר טלוויזיוני על סיפור כל כך אייקוני, הדוקו-דרמה "ענת אלימלך - הילדה הכי יפה בירושלים" של קשת 12 לא עושה עבודה מדהימה. ההפקה פושרת כמעט מכל בחינה אמנותית, וכל הווייתה היא אילוסטרציה שלא מותירה רושם רב. בכל זאת, הנוכחות שלה על המסך בפריים טיים נחוצה
