כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
המארז המושקע מציג - עם עזרה מסיוון רהב מאיר, שלמה ארצי ועומר אדם - אמן שכמעט ולא מותח את גבולותיו, ששיריו תמיד יפים אך כלל לא מפתיעים, ושנמנע מעיסוק בכל מה שאינו חוויה דתית. בכל זאת, סוד הקסם שלו טמון בשירת הרבים שהוא מתעד, כשהופעות חיות נראות כחלום רחוק
במהדורות המרכזיות נושא נאום רה"מ נדחק כצפוי לאחר ענייני הקורונה, ובזמן אמת בחדשות 12 אף קטעו את השידור החי של הנאום לטובת ריאיון בתכנית חיסכון עם שר התקשורת יועז הנדל על פריסת רשת ה-5G החדשה. הרגע הזה אמר הכול: עד כדי כך מדובר ברגע חסר משמעות לחיינו כרגע
על העיסוק השטחי בסוגיות מהותיות, על ההתמכרות לפרובוקציות של יורם לס, על ניתוק מהציבור, על מהדורות ארוכות מדי: ערב יום הכיפורים, יש לערוצים המרכזיים בהחלט על מה לבקש מהציבור סליחה ומחילה בכל מה שנוגע לעיסוק בקורונה. אלו הסליחות המרכזיות
בין שירים על טינדר לשירים על התקפי חרדה ושברונות לב, יש באלבום החדש של איה זהבי-פייגלין החרוצה גם תקווה והתעלות, ואת סוג השירים שאנחנו זקוקים להם במיוחד כעת. וגם: עוד שלושה ממתקים מוזיקליים חדשים שינעימו את התקופה
הכל מתקתק ב"הזמר במסכה": התחפושות וואו. השופטים קורעים, המנחה מעולה. אבל איכשהו כל הקרנבל הזה מייגע ומנותק, לא שייך למצב הרוח הכללי, כאילו לא מתרחש בישראל 2020 אלא מתישהו בעתיד, ובעיקר נמרח לאיטו. גם המשחק עצמו ממצה את עצמו די במהירות
הדוקו-דרמה של קשת על מקרה אתי אלון היא תוצר חלש וזניח, לא מקורי ואף שטחי, מבחינה אמנותית ועיתונאית כאחד, נטול חשיפות, תפור בגסות ומוציא אפילו משחקניו המוכשרים תצוגות משחק מביכות
המוזיקאים הדתיים מצאו השנה, יותר מאי-פעם, קהל צמא מתמיד לשיריהם; מלבד "מיליון דולר" של נועה קירל, הפופ הישראלי לא הצליח להנפיק להיטי ענק; ההיפ-הופ הישראלי פרץ כמה חומות; והאמנים הישראלים התחילו לפתוח את הפה בחסות משבר הקורונה. זו הייתה שנת תש"ף במוזיקה
אף שהשנה החולפת רשמה צעד קטן אחורה ביחס לקודמתה, היא עדיין הניבה כמה סדרות ישראליות שנעו בין מוצלחות מאוד למושלמות. בין כל אלה ישנו ערוץ מסוים אחד שהצליח להשחיל פנימה שליש מהתכנים - כאן 11
בעוד בוושינגטון חתמו על הסכמים היסטוריים משמחים, בישראל שלט חוסר הוודאות לקראת סגר שיש בו יותר שאלות מאשר תשובות, ואז גם מסרי צבע אדום שהשתלטו על מצג הפיוס שעל המסך. את הנסיונות להמחיש את תחושת החגיגיות העבירו יונית לוי ודנה ויס מביכה אחת
אולמרט בטוח גם כיום, אחרי שסיים לרצות את עונשו, שאינו אדם מושחת, ושהכרעת הדין לגביו הייתה שגויה. בסרט הדוקו החדש, "האיש שרצה יותר מדי" של הבמאית רוני אבולעפיה (HOT8), הוא שוטח את גרסתו הציבורית לאירועים. היא לא מאוד משכנעת
"צו השעה" הוא "עבודה עברית" של ימינו: שירים מוכרים בביצועים חדשים של אמנים אהובים. האוסף האיקוני ההוא הניב כמה להיטי ענק שמלווים אותנו עד היום, אבל מה קורה בחדש? נדב מנוחין עושה סדר, מהבינוניים (לולה מארש) ועד למעולים (ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין)
התיאטרון, מדיום שנלחם על חייו, מראה בימים אלה סימנים קטנים של התאוששות. בתיאטרון תמונע השיקו את "מתחילים" בבימויה המינימליסטי והאפקטיבי של אלמה דישי, שעל אף הריחוק החברתי החיל על הקהל אינטימיות מבורכת והזכיר על מה אנחנו מדברים
כתב התאגיד עלה לשידור חי כשברקע נשמע כתב חדשות 13 אור הלר עושה בדיקת סאונד: "1,2,3,4, מגרמניה היטלר בא". היה מי שרתח וסבר שהמשפט כוון לראש הממשלה, אלא שלא דובים ולא יער. מדובר בשיר-משחק שהיה נפוץ באמצע המאה שעברה - וזה הסיפור מאחוריו
אחת המוזיקאיות המרעננות בסביבה ערכה לשיר אחד את כל העצות המיותרות שמתעקשים להציע לאמנים צעירים, מ"צריך מרפקים" ועד "תגדלי אשכים". בשיחה היא מסבירה מהו "פופ קיומי", מה גרם לה לקנא באליעד, איזה רגע עם רונית אלקבץ לא תשכח ומה היה בסצינה הגנוזה שצילמה ל"גט"
עם ההקצנה, כתבי האישום, המתקפות על מערכת אכיפת החוק וגם האלימות המשטרתית בהפגנות - יש שפע של סיבות לכעס שמביעים מוזיקאים רבים. סיר הלחץ התפוצץ והמוזיקה תפסה צד, כולל את שלום חנוך, טונה, החצר האחורית, טיפקס, ואפילו משה פרץ ודודו אהרון
מה שהופך את הסדרה של כאן ליוצאת דופן - אך גם מהווה את נקודת התורפה שלה - הוא העריכה ההיפראקטיבית הקיצונית שלה. המסיבה הזו אולי מאבדת מדי פעם את הצופה, אך היא עושה שירות חשוב מאוד בכך שהיא מבהירה שלא מספיקה רק היכרות, הגיע הזמן גם לדו שיח
הריאיון עם המפכ"ל לשעבר חשף אדם שמסרב בכל מחיר להודות שטעה. גם שנים אחרי האירוע, כשחפותו של יעקוב אבו אל-קיעאן כבר ברורה, מתעקש אלשיך לבזות את זכרו של אזרח שלא חטא בדבר. מה הבעיה לומר "טעיתי"? על מה הגאווה המטופשת הזאת מכסה?
הדברים שבאמת מטרידים את מערכת הבריאות פשוט לא נמצאים ב"המתמחים" של קשת 12, כדי לא להפריע לסרטון התדמית המצוחצח. ובלעדיהם, "המתמחים" אינו אלא מוצר בידורי חסר, משופץ ומסולף. יש דברים שפלסטר לא יכול לכסות
ההצהרה של גנץ, הסרטון של נתניהו, התגובות של שניהם זה לזה וההכנות לקראת ההצבעה תפסו באופן טבעי את עיקר לוח הזמנים. וכך זה נמשך ונמשך, עד שהגיעו התשובות, ואיתן גם ההקלה. הפוליטיקאים אכלו את מה שבישלו, אבל אנחנו אלה שנשארו עם טעם רע בפה
שיא מסיבת העיתונאים המגוחכת של נתניהו הגיע כשהדהד את הספין נגד ניסנקורן, שכבר הופרך בסוף השבוע ואז שוב על ידי העיתונאים באולפנים בעת הנאום. כששתי המהדורות המרכזיות מדגישות את הצורך בבדיקת העובדות בנאומים של ראש הממשלה, מורשת נתניהו חוטפת מכה נוספת
מפליטת הפה של גילה גמליאל לספין שהפיצה רינה מצליח, מהמריבה המיותרת באולפן שישי לתגובות המשטרה על האלימות לכאורה כלפי מפגינים. ארבע תחנות מאוסות לאורך שידורי סוף השבוע מלמדות עד כמה מזלזלים בנו. והדבר הכי גרוע? שזה נראה רגיל לגמרי
בשוליים של סדר היום הציבורי, כשממשלה מנותקת דוהרת לבחירות רביעיות והמדינה תשפוך עוד מיליונים על תעמולה גסה ונבזית, פורחת ברית של מנותקים בין הפוליטיקה והטלוויזיה. כך מהדורת 13 הציגה אמש כתבות מנותקות על השקעות בזהב או בנדל"ן וארוחות שף
למרות האומץ, "בומבה" של הדג נחש נשמע כמו שיר מאולץ שנתפר לכבוד המחאה הנוכחית בחצי כוח. בנוסף: קיקי מלינקי עושים רוקנרול טינאייג'רי במיטבו שקל להאמין לו, ואפור גשום חזרו עם געגוע יפהפה, מעורפל ודחוס
זכותם של המפגינים למחות נגד "היהודים באים", אבל הם צריכים לקחת נשימה ארוכה ולהבין - הומור תמיד היה חלק בלתי נפרד מן המסורת היהודית, והעובדה שגם חילונים משתמשים בו רק מעידה על ההתקרבות שלהם למסורת. אפשר אפילו לקרוא לזה מדרש
הבחירה של יוצרי "עפרה" של HOT8 להתמקד בחייה האישיים של עפרה חזה לגיטימית, אבל מאפילה על כל היתר ומחמיצה הזדמנות לומר עליה משהו משמעותי. לא מעט מזה נובע מכך ששלושת העדים המרכזיים לא נמצאים כדי להגיב, לכן הסדרה יודעת לספר מעט מאוד
יום חג לאומי או ספין פוליטי שיש להיזהר ממנו? המהדורות נותרו נבוכות מול החדשות הדרמטיות ולא ממש ידעו איך למסגר אותן. במקביל, התגלתה מהי באמת שאלת השאלות מבחינת הישראלים. מה נאמר: גם שלום וגם טיסות לקרואטיה באותו ערב, היינו כחולמים
הריאיון הנדיר עם שרה נתניהו אצל עופר חדד בחדשות 12 לא היה הצגה יבשה של העובדות. רחוק מכך: זכינו להצצה מיוחדת אל בית היוצר להפצת ספינים במשפחת נתניהו. הוא כולל הפרזה, התעלמות, הטמנת פרטים שקריים וחשוב מכל - התקשורת היא האויב
כשהרוצח המורשע קורא באולפן שישי להרחיק מהחברה מפגינים, נראה שהאירוניה נפצעה אנושות מרימון שהושלך לעברה. החומרה בדבריו אפילו לא נובעת מדברי השנאה, אלא מכך שיותר מכולם, הוא, אחד שהיה שם, יודע שתמיד יהיה מישהו כמוהו שידע מה לעשות, ויצליח לישון טוב לאחר מכן
הפזמונאית המופלאה, שהיטיבה יותר מכל אחד אחר לתאר עולם פנימי עשיר מתוך השגרה והיום-יום, כתבה אינספור נכסי צאן ברזל של הפופ הישראלי, מהלהקות הצבאיות ועד למוזיקה המזרחית. לרגל יום הולדתה ה-75 ניסינו לדרג את 15 השירים הגדולים שלה וגילינו משימה בלתי אפשרית
הסדרה החדשה של כאן 11 אפקטיבית, גם אם לא עמוקה מדי. תוך כדי העניינים היא מנסה לדון בשאלות של חוק ומוסר, מחויבות לערכים כנגד נאמנות, גיבוי ושתיקה כשהלכלוך נמצא קרוב לבית. מעל הכול, "מנאייכ" סוחפת, משוחקת וכתובה היטב ורגישה לדמויות שלה, ומאוד מאוד מהנה
