כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
מהפגנה להפגנה אפשר היה לצפות מצד מהדורות החדשות להבנה מתקדמת יותר של המחאה ומה שקורה בה. האמת כמעט מכמירת לב: המשדרים המיוחדים, רוב הזמן, הם מפגן תקשורתי כושל וצר אופקים, שבוהה בהמון מבלי לתפוס מה שהוא רואה
ילדים מזדקנים ושיעורי מולדת, שירים בלי דגל ומגפיים ומכנסיים שקונים קומפלט: עם הומור משוגע וסירוב לפאתוס, צליל מובחן ומורשת מפוארת, הייתה כאן להקה אחת ששפכה חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה. לכן אנחנו כל כך אוהבים אותה
האירוע הביטחוני בצפון התחיל כ"אירוע לא פשוט" שעשה סימנים של אסון לאומי, אלא שמהר מאוד התברר שהוא הסתיים מהר מאוד ושהשגרה חזרה. רק שאז נתניהו וגנץ הודיעו כי ישאו הצהרה - והתקשורת עברה מרצונה לדום
בהפגנות אתמול (מוצאי שבת) היה ניסיון רצח פוליטי, מפגינים שרוססו בגז מדמיע על ידי מתנגדים ואחרים שריסקו עליהם בקבוק זכוכית. אלימות מסוכנת משתוללת כלפי אזרחים, אבל באולפנים מעדיפים לתהות למה המפגינים לא מכבדים כביכול את ההכרעה הדמוקרטית ומי מהם שמאלני
סדרת הכתבות החדשה של אבישי בן חיים בחדשות 13, "המרוקאים החדשים" מצביעה יותר על מה שמחוצה לה: ההיעדר הכמעט מוחלט של דיון בתרבות מזרחית בהקשרים חברתיים מחוץ למסגרות מאוד מצומצמות ומגבילות. אולי יש מרוקאים חדשים, אבל ההגמוניה ממש ישנה
הגיע הקש ששבר את גב הגמל: בעלי המסעדות האנרכיסטים, מפיצי הכאוס שקוראים לעצמם "עצמאים", חברו במהלך זדוני לוועדת הקורונה בניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן. לא ניתן לזה לקרות. העולם לא ישכח את מה שנעשה כאן, ובפרט אויבינו החצופים בטהראן, דמשק ושדרות רוטשילד
אחרי אסף אמדורסקי, מוקי, חמי רודנר ותיסלם, אפשר כבר לדבר על תופעת לוואי מוקדמת, בלתי צפויה ומבורכת למחאת 2020: האמנים תופסים צד ומביעים דעה. וגם על חילוף התפקידים המפתיע בין אופירה אסייג ולדנה ויס
שעשועונים זה נחמד, בעיקר אם משלבים בו דמויות מוכרות. רק לא לגמרי ברור: זה באמת הזמן הנכון לשדר משחק שמהמר על כסף? למרות הכול, חשבנו שיהיה נחמד, רק שאז באה הפתיחה מלאת החשיבות העצמית והשאלה הראשונה שהבהירה לנו כמה כבודו של הציבור זול
הדוקו החדש על מאיר אריאל ב-yes מציג קולאז' של קולות, שירים ואנקדוטות, שיעורר הנאה ודאית בקרב כל אוהביו. יחד עם זאת, הוא מחדש מעט ומעדיף לרוץ בין שיר לשיר, בתקווה שמתוך עודף הפרטים תזדקק אולי אמת מבריקה - כמו שיר קלאסי של אריאל
עם כל הכבוד לכוכב הילדים, סרטון "האכלת הבדואים" הנוראי שלו לא היה יכול להתקיים ללא מציאות עגומה של הזנחה, אפליה ממוסדת ותקשורת שמסייעת לעצב דימוי שלילי כלפי המגזר הבדואי. במקום לצקצק, הגיע הזמן לחשבון נפש, גם באולפנים
הצורך להדגיש שוב ושוב שלא מדובר במחאה פוליטית מעידה יותר על המצב העגום של השיח הציבורי מאשר על המציאות שהשתקפה מהמסך. ובזמן שבחדשות 12 סיקרו בצורה עניינית את ההפגנה, בחדשות 13 העדיפו לראיין פרצופים מוכרים. ואז הגיעה מכת המחץ עם כתבה של אבי עמית שפוטר
האולם לא מלא, ההנחיות מוקרנות על המסכים, אסור לעמוד ולרקוד, חייבים לעטות מסיכה, אבל מי שהגיע אתמול לראות את ברי סחרוף ברדינג 3 חווה שחרור אמיתי. מגיפה, אסון, בחירות - אפשר לסמוך על ברי שהגיטרה שלו תצא עם הקהל למלחמה גם בעיניים עצומות
ניתוח דנטלי בהרדמה וגז צחוק הפכו איש רגיל לדודו פארוק הבא במיני-מחזמר היפ הופ שעלה בדיגיטל של התאגיד. ב-24 דקות מזוקקות של פרודיה מוזיקלית מופרעת שמלווה את עלייתו ונפילתו של הגיבור, נרשמת גם תצוגת תכלית של הכשרונות המקומיים הגדולים של הרגע
הגלגול החדש של תחרות השירה לילדים עובדת על אותו רעיון: לא עושים כאן כלום חוץ מלסחוט רייטינג מילדים מוכשרים שמבצעים שירים שגדולים עליהם. זה יכול לעבוד רק כשמדינה שלמה מחפשת משהו להתמוגג ממנו. וגם: אחרי הפארסה, אולי הנגבי צריך לומר תודה לאופירה וברקוביץ'
שיתוף הפעולה המדובר של עומר אדם ועדן בן זקן הוא לא שיר, אלא בדיחה פרטית. וגם: הפרויקט המוזיקלי הנשי המושלם להאזנה לרגל התפרצות הגל השני
סדרת הדוקו "המפרץ" (HOT8) על מאבק הירוקים בבתי הזיקוק בחיפה משתמשת במאבק הסביבתי כדי לתאר לצופים בתקריב כמעט מפחיד עד כמה סבוכה מערכת הקשרים בין הון לשלטון; באיזה אופן פועלים תאגידים כדי להלבין את שמם; ועד כמה פוליטיקה קטנה יכולה לעשות נזק גדול
בדיווחים של מעצרו של אמיר השכל אי אפשר היה להתחמק מהעובדה שהוא תא"ל במילואים. משתמע מכך שאם המפגינים הם נערות אולפנה בעמונה או פלסטיניות בשטחים, בחורי ישיבה או סטודנטים אתיופים שנעצרו בהפגנות - הם קודם כל פורעי חוק שמאיימים על הסדר הציבורי
באלבום החדש של שירי מימון כלולים כמה שירים בינוניים, שמדגישים את הקושי שלה לגבש קול ייחודי או מחדש. קצת חריגה מהקווים יכולה רק להחמיא לה. וגם: האלבום החדש של ארקדי דוכין עוסק בקורונה. זה אוסף שירים משונה ותמוה, אבל גם מרגש לאללה
משום מה החליטה מהדורת חדשות 13 לשלוח את אבישי בן חיים וברוך קרא לסקר ביחד את הפגנת הימין בתל אביב, בחירה חסרת תכלית חוץ מהרצון לשווק שוב את הוויכוח ביניהם. מה רע בסתם כתב מן השורה? בנוסף: היקום המקביל בקצה המהדורה והפרט החשוב ששכחו במהדורת 12
הדוקו החדש של yes מציג את יזמית הנדל"ן כמו שלא ראינו אותה מעולם, אבל מפספס את נקודת המבט הרחבה יותר: מה המקרה של ענבל אור מייצג? מה הסיפור שלה אומר על ישראל של ימינו, בעידן שאחרי מחאת הדיור? מה הדרמה החברתית-כלכלית הגדולה יותר שמתחוללת כאן?
"לאבד את אליס", הסדרה החדשה של HOT, מחויבת מאוד למטרה שלה - לתאר באימה את המאבק הבין-דורי התמידי בעולם התרבות. אלא שגם אם קו העלילה צופן בתוכו עוד התפתחויות מסעירות, "לאבד את אליס" מאבדת בדרך גם את הצופים, שמאבדים בתורם את הסבלנות
לקירל חשוב להגיד שכולכם נראים כמו מיליון דולר, לא משנה מי אתם, בקליפ שכולו שיתוף פעולה עם אתר אופנה. זאת זכותה המלאה, אבל היא לא תהפוך לקול משמעותי כל עוד המסרים שהיא מעבירה הם לא יותר מאקססוריז. וגם: חווה אלברשטיין מרגשת וטיפקס עם מונולוג זועם מהבטן
ספק אם יש טעם לראות את כל פרקי השבוע של "MKR המטבח המנצח" בעונה שמשודרת כמעט בכל יום. הרי ממילא התבנית כה זהה והפרק כה נמתח עד שהעניין אובד עוד לפני הקינוח. בנוסף: היה קשה לצפות אתמול במהדורת חדשות 13
הנוכחות של "נבסו" בפריים טיים היא אתגר. בין הומור למסר חברתי, עליה להתמודד ברגישות עם סוגייה טעונה מאין כמוה, ועדיין להזמין את הצופים אל המסך באמצעות האופי הידידותי שלה. "נבסו", כמו הגיבור שלה, מהלכת בין הטיפות הללו מאוד בזהירות, אולי בזהירות גדולה מדי
ארץ נהדרת הרגילה אותנו בעבר שגם אם היא מגלה סימני עייפות, ברגע האמת היא לא מאכזבת. הפעם, עם חיקויים שחוקים ובדיחות צפויות, ולמען האמת גם בלי מערכון יעיל או מפתיע אחד, הקומדיה המותשת הרכינה ראש בפני חתונמי - והרימה דגל לבן
אסתר רדא נכנסת פנימה ומניבה את אחד מהאלבומים הטובים של השנה, קוסטה קפלן הוא מופת של אותנטיות, נדב הולנדר מגיש את אלתרמן לילדים, ואם כבר קיטש - אז לפחות שיהיה מושקע כמו האלבום של טל סונדק. נדב מנוחין קשוב מאוד
חלק מהמערכונים צפויים, חלקם מטופשים וחלקם מיותרים ממש, אבל כמה פעמים בפרק מגיע רגע שבו אתה תופס את עצמך לא מוכן לטייק שהוא לא פחות מבריק על איזה רגע יהודי/ישראלי מכונן או סתם איקוני. ובמקרה של מערכון מסוים מהפרק הראשון - גם אגרוף חזק לבטן
בימים שהמהדורות מתארכות ליותר משעה וחצי ומשדרי האקטואליה ממלאים כמעט את כל לוח השידורים, העיוורון לסיפור מותה של רפיף קראעין מכדור תועה, בהמשך לעיסוק הרפה במוות של איאד אל-חלאק, מלמד שזאת לא בעיה של זמן ומקום. זאת בעיה של הדרה, דחיקה והכחשה של ציבור שלם
הסדרה התיעודית החדשה של אמיר קוסטוריצה (HOT8) מצליחה לתווך את הסיפור של מזרח אירופה באופן אטרקטיבי לצופים. זה מסע איזוטרי ומרתק לגיאוגרפיה, פורנוגרפיה, אוכל וכסף שחושף את האופן שבו ההיסטוריה מעצבת את השולי וחסר החשיבות
יש מקום לדעות שונות, אבל נדמה שלס הוזמן לתוכנית "אולפן שישי" יותר בשביל ההצגה מאשר בשביל הוויכוח - פחות בשם האופוזיציה, יותר בשם הפרובוקציה. בנוסף: העיסוק של המהדורות בהריגתו של איאד אל-חאלק היה פעוט, לא ענייני ומביש
