כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
אלבומו החדש של אהוד בנאי אינו אלבום מלהיב, אלא מלא-לב. הקצב מואט, והדבר ניכר גם במוזיקה. להוציא שירים בודדים, בנאי שר לאט, מתענג על פריטת גיטרה ומזמר לו את השירים כמו היו פיוטי בית כנסת לעתים, ופעמים אחרות כמו דקלומים. כמה טוב שהוא חזר הביתה
ערב הגמר של "הכוכב הבא" התגלה כמופע מנומנם ומשעמם, ערב שבוצע כמעט על אוטומט. גם מוזיקלית זה היה גמר די רע, מלבד ביצוע הגמר היפה של עדן אלנה. "הכוכב הבא" נכנסת לעונתה ה-8 כשממתק האירוויזיון נוטש אותה - והתכנית תצטרך לחשוב איך לא לצאת לכולנו מכל החורים
ההופעה של נסרין קדרי בהיכל הספורט בתל אביב הייתה טוטאלית ומרשימה והציגה אותה ככוכבת פופ, גם אם הפעם לא הייתה מאוזנת מבחינת שיאים ועוצמות. כשהיא העלתה לבמה את בני המשפחה של מוטי בן שבת, כולנו התייפחנו
בניכוי היומרה להביא למסך את בני דור ה-Z, "סטוריז" היא בסך הכל אוסף סיפורים שמראה שמה שמכונה בשפת הבומרים "הנוער של היום" הוא אחלה, חכם ומביך כמו כל נוער אחר לפניו. הרבה יותר מש"סטוריז" מגדירה את החוויה שלהם כסיפור אחר, היא מדגימה עד כמה הם דומים לנו
הסרט של אושרת קוטלר וגבי אשכנזי מספק הצצה לסיפור מרתק על הקהילה הבולגרית שסיפורה עדיין לא מוכר. למרות שאינו מושלם, הסרט מהווה תזכורת לכל מי שסבור שהוא למד מספיק על הנושא, שהיקפו של האסון הוא כה גדול, נרחב ובלתי נתפס הרבה מעבר לסיפורים המרכזיים
מגישת "פגוש את העיתונות" מצאה את האשם האמיתי ברדידות כלי התקשורת ובקושי שלהם לעסוק בנושאים כבדי משקל: הפוליטיקאים. אלא שהטענה הנכונה שלה התפוצצה לה בפנים כשהיא עצמה ראיינה את איימן עודה
זוטות על גבי זוטות נחגג בטלוויזיה פסטיבל פרובינציאלי ורכילותי, שנחוש להתמקד בכל מה שלא חשוב בכינוס היסטורי סביב זכרון השואה. היעדר העיסוק בנושא הוא בעצמו היבט של שכחה, אבל גם סימן למערכות שאינן מאמינות שהצופים מתעניינים בו
גם באלבום החדש יש לבוטנר חוש נהדר ללהיטים מדבקים שקל להתחיל ולזמזם כמעט מיד, והוא עדיין כותב קיטש טבול באינספור קלישאות, מלא בפאתוס ונטול אדג' כמעט בכלל. וגם: האלבום החדש של יוסי בבליקי קודר ונטול תקווה
העונה של "בואו לאכול איתי" תמימה פחות מהעונות הקודמות: הפעם, זאת מלחמת הכל בכל, וזה קשה לצפייה. הקריינות של שי אביבי מצחיקה מאוד, אבל היא לא מאפילה על המועקה. וגם: הכוכב הבא התגייסה למען שחרור נעמה יששכר. נראה לנו שאברה מנגיסטו לא יזכה למחווה דומה
למי אכפת מהסצינה המלאכותית הזאת באמצע התחרות שבה אנחנו צופים. לתבורי יש משהו להגיד לעמר? יש לזה מספיק פלטפורמות אחרות. זה עניינו האישי. ליצור מזה אירוע טלוויזיוני, כאילו אינטימי, זה כבר ציניות
המחזה הפרובוקטיבי "אביב מתעורר" זכה לגרסה מוזיקלית מקורית, אך פושרת ולא מלהיבה, של תיאטרון הבימה: העוקץ קהה, המרד הבוטה בשמרנות החברתית נדמה כשפוף, וגם השירים התקשו להתעלות. וגם רוני דלומי וקובי מרימי לא מצילים את המצב
"להאיר את יוסי" (HOT8), שמאחוריו קובי פרג' ומוריס בן מיור רחוק מלמצות חלקים נרחבים בסיפור חייו האמנותי של אחד מגדולי אנשי הבמה, בעיקר בתחום המוזיקה אבל לא רק, והכבילה לקריינות מונעת פיתוח שלהם. בעיקר, זאת מחווה יפה מאוד למי שקולו כה חסר כאן
הביוגרפיה האמנותית של ערן צור מתערבבת בבדיון בספרו המסעיר. בן דמותו מגבש את זהותו, מתמודד עם אובססיה מינית, מיילד את שיריו הראשונים ומתאר את הסצינה שמסביב במופע מתעתע של התערטלות ספרותית. כשבסוף הספר אשת הגיבור מתאבדת, המציאות מכה בסיפור במלוא חומרתה
הביטוי הסאטירי של עייפות החומר התגלגלה מהמציאות אל המערכון, וממנו אל הקומיקאים. פרק פתיחת עונת הבחירות השלישית ברציפות של "ארץ נהדרת" היה כל כולו עייפות של מי שמתקשים להציע טייק חדש על מציאות שעומדת במקום
ההערצה של התקשורת הישראלית לכסף ולסטארטאפיסטים מצליחים ידועה זה מכבר. ב"כרישים" (קשת 12) לפחות הכסף זורם הלאה: כן, יש משהו מספק בלראות יזם מקבל השקעה שתשנה את הקריירה שלו, אבל בואו לא ניתמם - אין כאן רומנטיקה משום סוג, בקושי ספיד-דייטינג
יונית לוי אינה כל כתבת במהדורת חדשות 12. היא הפנים של המהדורה. לכן סדרת "האמריקאים" שלה מוצגת כסדרת דגל. על כן, האכזבה מורגשת בעוצמה: לוי הציגה שבלונה עיתונאית, צפויה, בלתי מקיפה, חסרת מעוף ובעיקר כזו שלא מחדשת דבר לצופה הישראלי
משמעויות משבר האקלים נרחבות יותר מכל חיסול צבאי באיראן, איחוד מפלגות בבחירות או חידוד משפטי סביב תיקי נתניהו. על כל אחד מאירועים אלו תקבלו הצפה של תוכן. כשזה נוגע לאירועי מזג אוויר קיצוני, המשדרים המרכזיים לא יעשו אותנו חכמים יותר. רק בצורת טלוויזיונית
השיר החדש של נטע ברזילי ועומר אדם בעיקר מביך, זהבה בן וזאב נחמה משמחים, קרן פלס ורוני אלטר חוגגות בנחת את האחוות הנשית, יהורם גאון ועידן רייכל הביאו לנו מתנה, ואת מוש בן ארי ונינט היינו רוצים לשמוע שוב ביחד. נדב מנוחין סוקר שירים מצומדים
סדרת הכתבות של ד"ר אבישי בן חיים וברוך קרא נסובה סביב ויכוח על תזה חצי אפויה שמקדם בן חיים, לפיה נתניהו הוא בעצם מייצג של מה שהוא מכנה "ישראל השנייה" ועל כן כה אהוד על ידה. אלף דוגמאות נגדיות של קרא לא ישכנעו אותו והוויכוח ביניהם לא הולך לשום מקום
אין בהשתתפות בפרסומת דבר פסול כשלעצמו. פשוט לראות את פורטיס, האיש שלימד אותנו את כל השקרים מאחורי הסיפורים מהקופסא, צרח על המגישים "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", מחה נגד מתקפת המשובטים - לראות אותו ממליץ לדמות להושיב ילדים מול הטלוויזיה מותיר טעם של אכזבה
אלבום המחווה ליגאל בשן לא עומד בסטנדרטים של הזמר המנוח, דניאלה ספקטור חוזרת עם האלבום הטוב ביותר שלה בעברית, הפה והטלפיים חוזרים עם אלבום חדש ומפרקים עוד קצת מהפאתוס המקומי. טור המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין
"כאן חינוכית" מרגיש לעיתים כמו המקום האחרון בטלוויזיה שלא מתייחס לצופה כמו למטומטם גמור. ובמציאות כה מטומטמת, ראוי להכיר ברגעים האלה. באף תכנית מתוך לוח השידורים החדש של כאן חינוכית אין רוע ומכולן יש מה ללמוד. בשביל ילדים סקרנים, זה כל מה שצריך
תחקיר "המקור" על פרשת ילדי תימן עשה יותר רעש ממה שהיה בו באמת, הציג יומרות היסטוריות בלתי סבירות והתעלם מהשאלות האמיתיות. בקיצור, החמצה גדולה וחסרת אחריות
"התרנגולים - הרמיקס" התעלה מעל לכל הציפיות: נאמבר אחרי נאמבר הציעו הזמרים פרשנות מקורית, מרתקת וחכמה לקלאסיקות ישראליות שנשמעו בעבר כבר אינספור פעמים. תזמורת המהפכה הצליחה מצד אחד לזקק את הרוח של ההרכב ועם זאת להעביר אותה עיבוד אינטליגנטי ל-2019
הסדרה של מודי בר-און וענת זלצר על תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא בדרכה סיכום חביב מאוד, מאוזן ונגיש למבחן גדול. אבל במשימה הבלתי אפשרית שלקחה על עצמה היא מקבלת ציון בלתי מספיק. הסיבה העיקרית לכך היא התמצות הבלתי נסבל של נושא כל כך מורכב
"ימי בנימין" מחדשת אולי מעט מאוד, אבל עוטפת את מה שכבר ידענו במסגור יעיל וממוקד. הדבר הכי חשוב שעומד לזכותה הוא שהיא פשוט מעניינת, וזה קורה גם בזכות העובדה שהיא לא מתיימרת רק להתבונן מבחוץ בלי עמדה
חדשות אולפן שישי נפתחו עם פריצה דרמטית מהעומס בבית החולים שיבא וממחסני ארגון לתת. אולי אם אולפן שישי היו מקדישים קצת יותר זמן לנושאים האלו מאשר לברבורים אינוספיים על פוליטיקה - היה לפוליטיקאים יותר קשה להתעלם מהם?
הפוליטיקאים הם אלה שעברו את הגבול ואחראים לבדיחה הגדולה, אבל גם משלל הפרשנים בערוצים השונים ניתן היה לצפות לקצת פחות הומור שחור וקצת יותר רצינות בהתחשב בהיקף הבזבוז, הזלזול באזרחים והציניות הכללית
הדואט "נחכה" של ישי ריבו ונתן גושן - שניים מהכוכבים הגדולים של ישראל - הוא בלדה מפוהקת, שטאנצית וקלישאתית; השיר "אבא תן לי יד" מבהיר שאהוד בנאי סיים את הנדודים וחזר הביתה, מילולית ומוזיקלית; והקאבר של ליאור נרקיס ל"כנסיית השכל" מעט פושר. ביקורת סינגלים
שפיטה לא משתמשת בדמותה כדי להעלות מודעות, אלא מנצלת דעות קדומות לצד תופעות מחרידות אמיתיות באופן ציני כמין איזו בדיחה מעוותת שמתפקדת בתור ייצוג נדיר ממילא של בדואים על המסך. במקום שעורכי "הכוכב הבא" יחתכו את הקטע החוצה, הם נותנים לסטריאוטיפ יד
