זה הסרט הכי עצוב שראיתי השנה. בסוף, מירי אלוני שינתה את הכול
"תלמה" החביב מגיע לשיאים לא צפויים של רגש, שאדי מרעי אדיר ב"עיד", "קצת גשם חייב לרדת" מצוין ומשעמם ביחד ובתוך "מכולת" מסתתר סרט קסום בתוך עלילה מדכאת. רשמים מפסטיבל ירושלים לקולנוע
זוהר אורבך
מבקר קולנוע וטלוויזיה
מבקר קולנוע וטלוויזיה, ומגיש ההסכת "בלוקבאסטר" בכאן תרבות
כל הכתבות של זוהר אורבך
הפרק האחרון לעונה גרם לי לחשוש שהסדרה הופכת לדבר שהיא לועגת לו
עם שילוב של אלימות קיצונית, הומור שחור וביקורת חברתית נוקבת, העונה הרביעית של "הבנים" הוכיחה שגם כשהיא פחות מגובשת, היא עדיין הפארודיה המושלמת על עידן גיבורי העל. הבעיה היא שבמרכזה עומדת שאלה מטרידה: האם היא הופכת בדיוק למה שהיא מבקרת?
"צילמנו אחרי הטבח והיו סצנות שבהן אמרנו 'רגע, אולי נצלם את זה מחר'"
עם הגעת "גולסטאר: הסרט - מרוסקים" לאקרנים, מספר השחקן והקומיקאי ירון ברלד בריאיון אישי על הדילמות בצילומי הסרט בצל המלחמה, משוכנע שהקומדיה יכולה לרומם את הרוח בתקופה קשה, מסביר מה הם בכל זאת הגבולות שלו בהומור ומגלה מה הסוד שצריך לדעת כל קומיקאי
הסרט על הרב עובדיה יוסף מעמיק ומרתק. נותרנו בסופו עם שאלה אחת גדולה
הסרט "הרב עובדיה: מלך הספרדים" (yes דוקו), שביים וערך עופר פנחסוב, משרטט בפירוט אלגנטי את סיפורו של הרב עובדיה, עילוי בתחומו שנולד בבגדד ובעשר אצבעות היה לאחד הרבנים הבולטים בתולדות ישראל. הוא מצוין ומעניין אך מסרב לספק תשובה לאחת השאלות המסקרנות ביותר
ניב גלבוע: "אני לא מסוגל כבר ללכת למסעדות. זה נהרס לי"
למבקר האוכל כל כך נמאס, שכעת הוא מחפש יורש בתכנית חדשה ("מדד גלבוע") ובפלטפורמה חדשה (i24news בעברית). בראיון הוא מסביר למה הישראלים הם צרכנים לא חכמים ומתי טעה בגדול בביקורת, ודוחה את הטענות על זיהוי פוליטי בערוץ החדש: "ביביסטי? לא יקראו אצלנו דפי מסרים"
הסדרה המעולה של הוט מציגה מקרה נדיר של רוע טהור ומזוקק
"פרשת מזריק הנפט" מביאה במקצועיות וביעילות סדרת פשע-אמיתי שעומדת בגאון לצד מקבילותיה בחו"ל. למרות התחושה שאפשר היה להסתפק בסרט מהודק במקום בסדרה בת שלושה פרקים, המבנה הזה מאפשר לתת כבוד לכל אחת ואחד מקורבנותיו. מה שכן, עכשיו צריכה להגיע גרסת הדרמה
"מזל חתולה" היא פרודיה עם גיבורים מטופשים. הבעיה: היא פשוט לא מצחיקה
השחקנים מאכזבים, התזמון הקומי חלש, והבדיחה הכי טובה היא גרעפס בן 20 שניות. הלהיט החדש מבית היוצר של חנן סביון וגיא עמיר ("מכתוב", "עספור") לא מצליח לעורר עניין
אחרי הסטירה שזעזעה את העולם, וויל סמית חוזר בענק. האם הוליווד תסלח לו?
השחקן, שסטר לכריס רוק בטקס האוסקר, הוקע והוגלה מהוליווד בדיוק ברגע השיא של הקריירה שלו. "בחורים רעים: הכול או כלום" מחזיר את מי שהיה אחד הכוכבים הגדולים של המילניום למרכז הבמה - אבל בינתיים, תעשיית הקולנוע השתנתה מקצה לקצה
צפיתי ב"ההילולה" לראשונה אחרי 7 באוקטובר. יכול להיות שאפילו הוא שמאלני מדי כיום
הסרט "ההילולה", המספר את סיפורם של פרוספר ומשפחתו שמתבלבלים ומוצאים את עצמם בשבי בעזה, הצחיק מאות אלפים בשנה שעברה, אבל קשה להאמין שמישהו מהם ירגיש בנוח לצחוק עכשיו. אפילו הסוף שלו, שבו נרשם פיוס בין יהודים לערבים, נראה קצת תלוש
מזיווה עד דיווה: 15 השירים הישראלים הגאים הכי גדולים
פוליקר שבר לנו את הלב. עברי לידר וריטה פיזרו את מסך הערפל. אילן פלד קרע אותנו מצחוק. ודנה אינטרשיונל? היא כולה שיר אהבה. לרגל חודש הגאווה, בחרנו את 15 השירים הקוויריים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית
הסדרה הזו זקוקה נואשות לעשרים ומשהו פרקים בעונה. וגם אנחנו
"Hacks" סיימה עונה נפלאה וקצרה מדי שהעמידה במרכזה את מערכת היחסים בין שתי הגיבורות, ובסופה התמסרה רשמית לתככי התעשייה שמתדלקים אותה כבר שנים. בכך היא סוף סוף הפכה למה שתמיד הייתה צריכה להיות: התשובה הנשית, הקלילה, המהנה והנוצצת ל"יורשים"
מלא בכנות, יפהפה ואנושי: הסרט על ספיר ברמן נפלא בדיוק כמו האישה שבמרכזו
"ספיר" הוא דיוקן נפלא של חלוצה להט"בית; "רצח במגדל המים" חוזר באופן מקורי לתעלומת רצח היסטורית; "הרבי קפוארה" הוא עוד הוכחה לקסם הקולנועי של ברק הימן; ואילו "פרנצ'ישקה" משחזר סיפור מטורף על סף תאי הגזים. רשמים מפסטיבל דוקאביב
רק רציתי סרט אקשן חביב על קופים לוחמים, אבל שוב קיבלתי פלאשבק לאסון
"כוכב הקופים: ממלכה חדשה", הסרט החדש בסדרת הסרטים המצליחה, הוא אפוס ארוך, עשוי היטב, אבל לא חכם כמו שהוא רוצה שנחשוב. הצרה הגדולה: במקום שניסחף עם הקופים המדברים, העלילה מחזירה אותנו לשנה האיומה שעברנו כאן
סדרת הדוקו על קווין ספייסי גרועה רק קצת פחות מהאיש עצמו
הדוקו שמציג את מעלליו של קווין ספייסי אמור להיות מסמך הופך קרביים: גברים שספייסי הטריד יושבים בפנים גלויות מול המצלמה ומבהירים - זיכויו של ספייסי לא בהכרח מצביע על חפותו. כמסמך עיתונאי "קווין ספייסי נחשף" עושה את העבודה. היא פשוט לא עושה אותה טוב במיוחד
"שמעתי שאתה אוהב אותן צעירות": קרב הראפ בין קנדריק לאמאר ודרייק יוצא משליטה
שניים מהראפרים הגדולים בעולם מוציאים רצף של קטעי לכלוך אחד נגד השני. זה כולל עקיצות על בחירות אופנתיות גרועות, טענות על ילדים מחוץ לנישואין, רמיזות על בגידות בבנות הזוג, והשיא - האשמה בפדופיליה. מעשה בקטנוניות של גברים היסטריים עם אגו שברירי
"אייל קטן": מה הופך סדרה כזו קשה להצלחה כל כך גדולה?
ההצלחה הפנומנלית של "אייל קטן" היא הפתעה מוחלטת, ראשית בגלל מה שאין בה: אין כוכבים, אין אקשן מפמפם-ורידים, היא לא סקסית והיא בפירוש לא צפייה מהנה. להפך. יש שם כמה סצנות שאני מתחרט שראיתי. אז מה גרם לכל העולם המערבי להידבק דווקא לסדרה הזאת של נטפליקס?
בואו ניקח את הסיפור המחרמן והמותח הזה ונהפוך אותו לסדרה עייפה ומשעממת
דרמת המתח של נטפליקס לא נעשתה בחפיפניקיות: הצילום, הלוקיישנים, העיצוב, כולם נראים נהדר. השלד העלילתי הבסיסי נכתב מספיק טוב כבר לפני קרוב ל-70 שנה, ואף תסריטאי לא יוכל באמת להרוס אותו. ובכל זאת "ריפלי" בחרה בגרסה התפלה ביותר שאפשר להעלות על הדעת
בואו נתאם ציפיות: חוץ ממכות בין מפלצות ענק אין פה כלום, וזה כנראה בסדר
"גודזילה נגד קונג: אימפריה חדשה" לא מרהיב במיוחד ולא מלהיב במיוחד, וברגע מסוים פשוט התחלתי לנחור בשילוב של שיעמום ובוז. בשביל מי שמבקשים שעתיים של ניקוי ראש מול אקשן חסר פשר, אולי זה מספיק
החפצת ילדות והומור מיני: מה חשבנו לעצמנו כשצחקנו מהסדרות המזעזעות האלה?
ילידי שנות התשעים והאלפיים גילו עוד כמה סודות אפלים מאחורי נוסטלגיית הילדות שלהם: לפי סדרת הדוקו "שקט על הסט", חלק מסדרות ניקלודיאון נוצרו בסביבת עבודה ש"רעילה" יהיה שם תואר עדין מדי עבורה. גם הפעם במוקד עמד גבר אחד שעשה דברים איומים בלי שאיש יעצור אותו
סידני סוויני מטריפה את העולם. היא יודעת בדיוק מה היא עושה
מי שפרצה בסדרות כמו "אופוריה" ו"הלוטוס הלבן" נמצאת בחודשים האחרונים בכל מקום. אז איך קרה שהשיער והחזה שלה הפכו לחזית במלחמת התרבות שקורעת את אמריקה, מה רוצים הצקצקנים, ולמה בסוף הכישרון והחריצות שלה משתיקים את כולם? סיפורה של הכוכבת הגדולה של השעה
הטקסט של הפרסומת אמנם דבילי, אבל מילקי מצליחים למכור לי מוצר בלי להביך
"סלים דליס" פגעו בול עם פרסומת נהדרת; ו"מילקי" שבו את לבי עם פרסומת מקסימה שלא מתיימרת לומר "יחד ננצח"
השתעממתי למוות מהחלק השני של "חולית", עד שברגע אחד התחלתי גם לכעוס
מבחינה החזון האמנותי, "חולית 2" מרשים ואפילו מרהיב. הבעיה היא כשמביטים על כל היתר: הדמויות חלולות, טימותי שאלאמה באחת מתצוגות המשחק האנמיות של השנים האחרונות, והכול מלא בג'יבריש ובניחוח אוריינטליסטי. העיקר שהצליחו לדחוף בדיחה על אשכנזים. שני כוכבים
הצד הבהיר של החיים: זו קלאסיקה מנצחת, והשחקן הענק הזה מעיף אותה באוויר
תזמורת המהפכה הציגה את "הבשורה על פי מונטי פייתון - יצירה מקורית לתזמורת, מקהלה ותוכי מת", מחווה מלאת אהבה לענקי ההומור הבריטי, שזורחת בהדגשת הניגון של הגאג. בתוך כל זה, השחקן בן פרי, בפרץ אנרגיה מטורף, הוא הדובדבן שבקצפת
"ילדות רעות" היה יצירת מופת. 20 שנה אחרי, הוא חוזר כמחזמר מטופש וסתמי
עבור דור שלם של מעריצים, קיידי הרון ורג'ינה ג'ורג' הן דמויות בלתי נשכחות מסרט התיכון הגדול מכולם. העיבוד הקולנועי למחזמר המצליח שנעשה על פיו אולי לא נוראי, אבל ממש היינו יכולים גם בלעדיו
132 דקות של סרט לא הספיקו לספר את הסיפור הטראגי והלא ייאמן של מתאבקי ואן אריק
על אף בימוי יעיל וחכם ומשחק פנומנלי מצד זאק אפרון, יצאתי מעט מאוכזב מהסרט "המתאבקים" כי חשתי שדחסו לתוך הסרט סיפור אפי שדווקא היה עובד יותר בפורמט של סדרה בת חמש שעות
כמבקר אני אמור לשנוא את "שנות ה-90", אבל באמת שקשה לעמוד בפניה
"שנות ה-90" היא לא סדרה מושלמת, אבל יש בה תועפות של חן, והדינמיקה המשפחתית עובדת - במיוחד כשמצליחים לראות, בין השורות, כיצד האחים והבן אסייג מצליחים לתפוס רגעים שבבירור התרחשו בחיים האמיתיים. זו אולי לא סוגה עילית, אבל זה מתוק מאוד
ימי הזוהר מאחוריו: החדש של וודי אלן הוא בזבוז זמן מוחלט
סיפור האהבה נטול חשמל, הדרמה תפלה כמו עוף מכובס, הבדיחות חלשות והסרט כולו מבוים על אוטומט. בלי הסערה מסביבו, אי אפשר לדבר על "עניין של זמן", הסרט החדש של וודי אלן, בלי להשתעמם למוות. שני כוכבים
"רק רוצחים בבניין": העונה השלישית הייתה הטובה ביותר של הסדרה
היו כל כך הרבה דברים נהדרים בעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין", כל מה שהופך אותה לחיננית, כיפית וחכמה. אבל כבר מהסצנה הראשונה של העונה אור הזרקורים היה שייך לאישה אחת בלבד: מריל פאקינג סטריפ
המוזות לא שתקו: מה עשתה התרבות הישראלית במהלך מלחמת יום הכיפורים?
בזמן שמאות חיילים נהרגו מדי יום קשה היה לחשוב על סיבה טובה לעסוק במשהו אחר. אלא שבמהלך אותם שלושה שבועות באוקטובר 1973 החיים עצמם המשיכו, גם אם בקושי רב: אנשים ראו טלוויזיה, הלכו לקונצרטים, לתיאטרון, לקולנוע. אבל מה הם ראו?
כשכוכבת "אביבה אהובתי" נשאה את מונולוג הסיום, לא הצלחתי לעצור את הדמעות
ההצגה "אביבה אהובתי", המבוססת על סרט המופת של שמי זרחין, לא מתעלה על המקור הקולנועי, אבל הוא עוד גרסה יפה שלו, ואלו שהסרט ההוא עוד בלבם יהנו ממנו מאוד