מבקר קולנוע וטלוויזיה, ומגיש ההסכת "בלוקבאסטר" בכאן תרבות
מקובל לחשוב שלאמנות לוקח זמן לעבד טראומות, אבל השנה האחרונה מוכיחה את ההיפך המוחלט עם שטף עצום של יצירה: אינספור שירים ועשרות ספרים כבר יצאו בעקבות השבת השחורה, ושורת סרטים כבר בדרך. איך זה קרה ולמה? אולי כדי שנוכל לבכות ביחד
30 שנה חלפו מאז ששישה חברים כבשו את מסך הטלוויזיה ואת ליבנו. לאורך העשורים האלה צפו כמה שאלות בוערות: האם הם היו בהפסקה? ומי המנצחת בהשוואה התמידית בינה לבין "סיינפלד"? לכבוד חגיגות השלושים, הן זוכות סוף סוף למענה האולטימטיבי. בערך
גם כשצופים בו היום, הסרט הזה הוא מופת של קולנוע לילדים, סיפור מופלא על החשיבות שבילדותיות, בכיכובה של אחת השחקניות הטובות ביותר אי פעם. איך קרה שגם אחרי 60 שנה, אנחנו עדיין משתגעים על מרי פופינס?
בתקופה כל כך שחורה, השחקנית והרקדנית רונה לי שמעון משוכנעת שצו השעה הוא עדינות. בריאיון לרגל הסרט הקצר "פרנץ'" שבכיכובה, היא מסבירה למה לריאליטי כמו "רוקדים עם כוכבים" יש תפקיד חשוב דווקא עכשיו, ואיך הידרדרות השיח מסכנת את כולנו
עדי עזרוני הייתה אחת הכוכבות הגדולות של ערוץ הילדים, ומאז הפכה למפיקה בינלאומית בכירה שעומדת גם מאחורי "טאטאמי" הישראלי-איראני. בריאיון היא מספרת על שיתוף הפעולה ההיסטורי מאחוריו, היחס בעולם להפקות ישראליות - וגם הרגעים שלא תשכח עם עודד מנשה ואפרת רייטן
"הגבול הירוק" נותן לצופים אגרוף דידקטי בבטן, את "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" יילמדו יום אחד בבתי ספר, "כביש הסרגל" חסר צבע אבל נהנה מהאסים טלי שרון ועידן עמדי, ואילו "טרופיקנה" טריפי, משונה ומאוד מצחיק. דיווח מפסטיבל ירושלים
"תלמה" החביב מגיע לשיאים לא צפויים של רגש, שאדי מרעי אדיר ב"עיד", "קצת גשם חייב לרדת" מצוין ומשעמם ביחד ובתוך "מכולת" מסתתר סרט קסום בתוך עלילה מדכאת. רשמים מפסטיבל ירושלים לקולנוע
עם שילוב של אלימות קיצונית, הומור שחור וביקורת חברתית נוקבת, העונה הרביעית של "הבנים" הוכיחה שגם כשהיא פחות מגובשת, היא עדיין הפארודיה המושלמת על עידן גיבורי העל. הבעיה היא שבמרכזה עומדת שאלה מטרידה: האם היא הופכת בדיוק למה שהיא מבקרת?
עם הגעת "גולסטאר: הסרט - מרוסקים" לאקרנים, מספר השחקן והקומיקאי ירון ברלד בריאיון אישי על הדילמות בצילומי הסרט בצל המלחמה, משוכנע שהקומדיה יכולה לרומם את הרוח בתקופה קשה, מסביר מה הם בכל זאת הגבולות שלו בהומור ומגלה מה הסוד שצריך לדעת כל קומיקאי
הסרט "הרב עובדיה: מלך הספרדים" (yes דוקו), שביים וערך עופר פנחסוב, משרטט בפירוט אלגנטי את סיפורו של הרב עובדיה, עילוי בתחומו שנולד בבגדד ובעשר אצבעות היה לאחד הרבנים הבולטים בתולדות ישראל. הוא מצוין ומעניין אך מסרב לספק תשובה לאחת השאלות המסקרנות ביותר
למבקר האוכל כל כך נמאס, שכעת הוא מחפש יורש בתכנית חדשה ("מדד גלבוע") ובפלטפורמה חדשה (i24news בעברית). בראיון הוא מסביר למה הישראלים הם צרכנים לא חכמים ומתי טעה בגדול בביקורת, ודוחה את הטענות על זיהוי פוליטי בערוץ החדש: "ביביסטי? לא יקראו אצלנו דפי מסרים"
"פרשת מזריק הנפט" מביאה במקצועיות וביעילות סדרת פשע-אמיתי שעומדת בגאון לצד מקבילותיה בחו"ל. למרות התחושה שאפשר היה להסתפק בסרט מהודק במקום בסדרה בת שלושה פרקים, המבנה הזה מאפשר לתת כבוד לכל אחת ואחד מקורבנותיו. מה שכן, עכשיו צריכה להגיע גרסת הדרמה
השחקנים מאכזבים, התזמון הקומי חלש, והבדיחה הכי טובה היא גרעפס בן 20 שניות. הלהיט החדש מבית היוצר של חנן סביון וגיא עמיר ("מכתוב", "עספור") לא מצליח לעורר עניין
השחקן, שסטר לכריס רוק בטקס האוסקר, הוקע והוגלה מהוליווד בדיוק ברגע השיא של הקריירה שלו. "בחורים רעים: הכול או כלום" מחזיר את מי שהיה אחד הכוכבים הגדולים של המילניום למרכז הבמה - אבל בינתיים, תעשיית הקולנוע השתנתה מקצה לקצה
הסרט "ההילולה", המספר את סיפורם של פרוספר ומשפחתו שמתבלבלים ומוצאים את עצמם בשבי בעזה, הצחיק מאות אלפים בשנה שעברה, אבל קשה להאמין שמישהו מהם ירגיש בנוח לצחוק עכשיו. אפילו הסוף שלו, שבו נרשם פיוס בין יהודים לערבים, נראה קצת תלוש
פוליקר שבר לנו את הלב. עברי לידר וריטה פיזרו את מסך הערפל. אילן פלד קרע אותנו מצחוק. ודנה אינטרשיונל? היא כולה שיר אהבה. לרגל חודש הגאווה, בחרנו את 15 השירים הקוויריים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית
"Hacks" סיימה עונה נפלאה וקצרה מדי שהעמידה במרכזה את מערכת היחסים בין שתי הגיבורות, ובסופה התמסרה רשמית לתככי התעשייה שמתדלקים אותה כבר שנים. בכך היא סוף סוף הפכה למה שתמיד הייתה צריכה להיות: התשובה הנשית, הקלילה, המהנה והנוצצת ל"יורשים"
"ספיר" הוא דיוקן נפלא של חלוצה להט"בית; "רצח במגדל המים" חוזר באופן מקורי לתעלומת רצח היסטורית; "הרבי קפוארה" הוא עוד הוכחה לקסם הקולנועי של ברק הימן; ואילו "פרנצ'ישקה" משחזר סיפור מטורף על סף תאי הגזים. רשמים מפסטיבל דוקאביב
"כוכב הקופים: ממלכה חדשה", הסרט החדש בסדרת הסרטים המצליחה, הוא אפוס ארוך, עשוי היטב, אבל לא חכם כמו שהוא רוצה שנחשוב. הצרה הגדולה: במקום שניסחף עם הקופים המדברים, העלילה מחזירה אותנו לשנה האיומה שעברנו כאן
הדוקו שמציג את מעלליו של קווין ספייסי אמור להיות מסמך הופך קרביים: גברים שספייסי הטריד יושבים בפנים גלויות מול המצלמה ומבהירים - זיכויו של ספייסי לא בהכרח מצביע על חפותו. כמסמך עיתונאי "קווין ספייסי נחשף" עושה את העבודה. היא פשוט לא עושה אותה טוב במיוחד
שניים מהראפרים הגדולים בעולם מוציאים רצף של קטעי לכלוך אחד נגד השני. זה כולל עקיצות על בחירות אופנתיות גרועות, טענות על ילדים מחוץ לנישואין, רמיזות על בגידות בבנות הזוג, והשיא - האשמה בפדופיליה. מעשה בקטנוניות של גברים היסטריים עם אגו שברירי
ההצלחה הפנומנלית של "אייל קטן" היא הפתעה מוחלטת, ראשית בגלל מה שאין בה: אין כוכבים, אין אקשן מפמפם-ורידים, היא לא סקסית והיא בפירוש לא צפייה מהנה. להפך. יש שם כמה סצנות שאני מתחרט שראיתי. אז מה גרם לכל העולם המערבי להידבק דווקא לסדרה הזאת של נטפליקס?
דרמת המתח של נטפליקס לא נעשתה בחפיפניקיות: הצילום, הלוקיישנים, העיצוב, כולם נראים נהדר. השלד העלילתי הבסיסי נכתב מספיק טוב כבר לפני קרוב ל-70 שנה, ואף תסריטאי לא יוכל באמת להרוס אותו. ובכל זאת "ריפלי" בחרה בגרסה התפלה ביותר שאפשר להעלות על הדעת
"גודזילה נגד קונג: אימפריה חדשה" לא מרהיב במיוחד ולא מלהיב במיוחד, וברגע מסוים פשוט התחלתי לנחור בשילוב של שיעמום ובוז. בשביל מי שמבקשים שעתיים של ניקוי ראש מול אקשן חסר פשר, אולי זה מספיק
ילידי שנות התשעים והאלפיים גילו עוד כמה סודות אפלים מאחורי נוסטלגיית הילדות שלהם: לפי סדרת הדוקו "שקט על הסט", חלק מסדרות ניקלודיאון נוצרו בסביבת עבודה ש"רעילה" יהיה שם תואר עדין מדי עבורה. גם הפעם במוקד עמד גבר אחד שעשה דברים איומים בלי שאיש יעצור אותו
מי שפרצה בסדרות כמו "אופוריה" ו"הלוטוס הלבן" נמצאת בחודשים האחרונים בכל מקום. אז איך קרה שהשיער והחזה שלה הפכו לחזית במלחמת התרבות שקורעת את אמריקה, מה רוצים הצקצקנים, ולמה בסוף הכישרון והחריצות שלה משתיקים את כולם? סיפורה של הכוכבת הגדולה של השעה
"סלים דליס" פגעו בול עם פרסומת נהדרת; ו"מילקי" שבו את לבי עם פרסומת מקסימה שלא מתיימרת לומר "יחד ננצח"
מבחינה החזון האמנותי, "חולית 2" מרשים ואפילו מרהיב. הבעיה היא כשמביטים על כל היתר: הדמויות חלולות, טימותי שאלאמה באחת מתצוגות המשחק האנמיות של השנים האחרונות, והכול מלא בג'יבריש ובניחוח אוריינטליסטי. העיקר שהצליחו לדחוף בדיחה על אשכנזים. שני כוכבים
תזמורת המהפכה הציגה את "הבשורה על פי מונטי פייתון - יצירה מקורית לתזמורת, מקהלה ותוכי מת", מחווה מלאת אהבה לענקי ההומור הבריטי, שזורחת בהדגשת הניגון של הגאג. בתוך כל זה, השחקן בן פרי, בפרץ אנרגיה מטורף, הוא הדובדבן שבקצפת
עבור דור שלם של מעריצים, קיידי הרון ורג'ינה ג'ורג' הן דמויות בלתי נשכחות מסרט התיכון הגדול מכולם. העיבוד הקולנועי למחזמר המצליח שנעשה על פיו אולי לא נוראי, אבל ממש היינו יכולים גם בלעדיו
