מבקר קולנוע וטלוויזיה, ומגיש ההסכת "בלוקבאסטר" בכאן תרבות
דרמת המתח של נטפליקס לא נעשתה בחפיפניקיות: הצילום, הלוקיישנים, העיצוב, כולם נראים נהדר. השלד העלילתי הבסיסי נכתב מספיק טוב כבר לפני קרוב ל-70 שנה, ואף תסריטאי לא יוכל באמת להרוס אותו. ובכל זאת "ריפלי" בחרה בגרסה התפלה ביותר שאפשר להעלות על הדעת
"גודזילה נגד קונג: אימפריה חדשה" לא מרהיב במיוחד ולא מלהיב במיוחד, וברגע מסוים פשוט התחלתי לנחור בשילוב של שיעמום ובוז. בשביל מי שמבקשים שעתיים של ניקוי ראש מול אקשן חסר פשר, אולי זה מספיק
ילידי שנות התשעים והאלפיים גילו עוד כמה סודות אפלים מאחורי נוסטלגיית הילדות שלהם: לפי סדרת הדוקו "שקט על הסט", חלק מסדרות ניקלודיאון נוצרו בסביבת עבודה ש"רעילה" יהיה שם תואר עדין מדי עבורה. גם הפעם במוקד עמד גבר אחד שעשה דברים איומים בלי שאיש יעצור אותו
מי שפרצה בסדרות כמו "אופוריה" ו"הלוטוס הלבן" נמצאת בחודשים האחרונים בכל מקום. אז איך קרה שהשיער והחזה שלה הפכו לחזית במלחמת התרבות שקורעת את אמריקה, מה רוצים הצקצקנים, ולמה בסוף הכישרון והחריצות שלה משתיקים את כולם? סיפורה של הכוכבת הגדולה של השעה
"סלים דליס" פגעו בול עם פרסומת נהדרת; ו"מילקי" שבו את לבי עם פרסומת מקסימה שלא מתיימרת לומר "יחד ננצח"
מבחינה החזון האמנותי, "חולית 2" מרשים ואפילו מרהיב. הבעיה היא כשמביטים על כל היתר: הדמויות חלולות, טימותי שאלאמה באחת מתצוגות המשחק האנמיות של השנים האחרונות, והכול מלא בג'יבריש ובניחוח אוריינטליסטי. העיקר שהצליחו לדחוף בדיחה על אשכנזים. שני כוכבים
תזמורת המהפכה הציגה את "הבשורה על פי מונטי פייתון - יצירה מקורית לתזמורת, מקהלה ותוכי מת", מחווה מלאת אהבה לענקי ההומור הבריטי, שזורחת בהדגשת הניגון של הגאג. בתוך כל זה, השחקן בן פרי, בפרץ אנרגיה מטורף, הוא הדובדבן שבקצפת
עבור דור שלם של מעריצים, קיידי הרון ורג'ינה ג'ורג' הן דמויות בלתי נשכחות מסרט התיכון הגדול מכולם. העיבוד הקולנועי למחזמר המצליח שנעשה על פיו אולי לא נוראי, אבל ממש היינו יכולים גם בלעדיו
על אף בימוי יעיל וחכם ומשחק פנומנלי מצד זאק אפרון, יצאתי מעט מאוכזב מהסרט "המתאבקים" כי חשתי שדחסו לתוך הסרט סיפור אפי שדווקא היה עובד יותר בפורמט של סדרה בת חמש שעות
"שנות ה-90" היא לא סדרה מושלמת, אבל יש בה תועפות של חן, והדינמיקה המשפחתית עובדת - במיוחד כשמצליחים לראות, בין השורות, כיצד האחים והבן אסייג מצליחים לתפוס רגעים שבבירור התרחשו בחיים האמיתיים. זו אולי לא סוגה עילית, אבל זה מתוק מאוד
סיפור האהבה נטול חשמל, הדרמה תפלה כמו עוף מכובס, הבדיחות חלשות והסרט כולו מבוים על אוטומט. בלי הסערה מסביבו, אי אפשר לדבר על "עניין של זמן", הסרט החדש של וודי אלן, בלי להשתעמם למוות. שני כוכבים
היו כל כך הרבה דברים נהדרים בעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין", כל מה שהופך אותה לחיננית, כיפית וחכמה. אבל כבר מהסצנה הראשונה של העונה אור הזרקורים היה שייך לאישה אחת בלבד: מריל פאקינג סטריפ
בזמן שמאות חיילים נהרגו מדי יום קשה היה לחשוב על סיבה טובה לעסוק במשהו אחר. אלא שבמהלך אותם שלושה שבועות באוקטובר 1973 החיים עצמם המשיכו, גם אם בקושי רב: אנשים ראו טלוויזיה, הלכו לקונצרטים, לתיאטרון, לקולנוע. אבל מה הם ראו?
ההצגה "אביבה אהובתי", המבוססת על סרט המופת של שמי זרחין, לא מתעלה על המקור הקולנועי, אבל הוא עוד גרסה יפה שלו, ואלו שהסרט ההוא עוד בלבם יהנו ממנו מאוד
הסרט של גיא נתיב על הפוליטיקאית הישראלית פתח לנו את התיאבון, אז דמיינו עוד חמישה סרטים אפשריים על המנהיגים שלנו, כולל הליהוק המתבקש. הרי מי לא היה רוצה לראות את בריאן קוקס עושה את יצחק שמיר?
הוא גילם פסיכופתים, אנשים מעורערים, מאפיונרים וגם הורים בלתי נשכחים. אחד מגדולי השחקנים של כל הזמנים חוגג 80, ולכבוד המאורע חזרנו אל שמונה מהתחנות המסעירות ביותר שלו בקריירה כדי להבין מה הוא נתן לנו
"אדום, לבן וכחול מלכותי" באמזון פריים וידאו לא פורץ דרך, מעודן או מתוחכם, אבל הקומדיה הרומנטית הזאת על מערכת היחסים הלוהטת בין בנה של נשיאת ארה"ב והנסיך הבריטי מצליחה לפצח את הנוסחה, וכן, זה לא מזיק שיש סצינות מין מלאות תשוקה
גם בעונה השנייה בסדרה המקסימה של נטפליקס יש לא מעט רגעים שמרגישים, בזכות השילוב בין צמד הגיבורים, כמו חיבוק חם במיוחד. אבל השינוי בהתנהלות של אחד מהם מביא לשלב שבו "עוצר נשימה" מפסיקה להיות מקסימה ומתחילה להיות מטומטמת
עטרה אוריה כבשה את המדינה עם הלהיט הבלתי צפוי והיפהפה שלה על הילד המוחרם, בתקופה שבה חרם הפך לפחד הישראלי האולטימטיבי. אבל יכול להיות שהשיח הרגשני שהוא חלק ממנו מטשטש את מה שבאמת עומד מאחורי התופעה המכוערת הזו
"לב סמדר" המיתולוגי, שפעל כמעט מאה שנה בבירה וכנראה ייסגר בחודשים הקרובים, לא היה רק פנינה נוסטלגית: הוא מקום שבאמת ובתמים אהב סרטים ולא רק את הכסף של רוכשי הכרטיסים. זה היה מין בית מקדש קטן של קולנוע בירושלים, ועכשיו גם הוא נחרב
סרטם של גיתית ויהל כבירי, שבמרכזו משפחה במשבר וילד חולמני שבורח מהמציאות אל היצירה, הוא עדין, מתוק ומצולם יפהפה, אבל התסריט שלו מתקשה להתעלות מעל לשבלונה. ובכל זאת, שני כהן מצליחה להוכיח בו שוב איזו שחקנית אדירה היא
מצד אחד בובה בלונדינית, מצד שני פצצת אטום ממלחמת העולם השנייה: שני הסרטים הכי מדוברים של השנה יוצאים השבוע יחד ראש בראש לבתי הקולנוע, ומעלים מחדש את השאלה: האם עוד יש בכלל משמעות להגדרות כמו "סרטי בנים" ו"סרטי בנות"?
ספיר "רונדלים" הפכה לסנסציית טיקטוק לא רק בזכות נתוניה הפיזיים, שהיא יודעת לנצל בלי בושה והתנצלות, אלא בגלל האופן שבו היא מבצעת את הלהיטים המוכרים, הכוללים נקישות לשון שהפכו לסימן ההיכר שלה. גם אם בסופו של דבר היא לא אמנית, הסרטונים שלה פשוט מצחיקים
הדוקו החדש והנהדר של HOT8 מספק הצצה מרתקת לסיפור מאחורי הקלעים של אותה משימת חיסול שלומיאלית בנורבגיה, ואגב כך מציג תמונה קודרת של החיים אחרי הריגול. על הדרך הוא רומז שנקמה מדממת לא בהכרח תשיג את התוצאה הרצויה למי שמעוניין בסופו של דבר לראות פה שלום
הכריזמה של יהורם גאון, השירים שהפכו לקלאסיקות, הרחובות המופלאים של יפו, הקונפליקטים הישראלים הנצחיים והחושים הקולנועיים החדים של מנחם גולן. 50 שנה בדיוק אחרי צאתו, ניסינו לפצח מה הפך אותו לנכס צאן ברזל
עם כל הכבוד לחברו נתניהו, ראוי לדבר גם על ארנון מילצ'ן עצמו, שהתקשורת הישראלית קצת שכחה שהוא מפיק שאחראי לכמה מהסרטים האמריקאיים הטובים ביותר אי פעם - ולקלאסיקה ישראלית אחת. החלטנו לנסות להבין מי האיש, דרך חמישה מסרטיו המהותיים ביותר בניסיון לפצח אותו
"באפי קוטלת הערפדים" לימדה אותנו שגם תיכוניסטיות יכולות להיות גיבורות, "ורוניקה מארס" הפכה את קלישאות הז'אנר לטלוויזיה נפלאה, "נערות דרי" עושה זאת בזכות העובדה שהיא מצחיקה בטירוף, "אמת או חובה" עושה מושלם את מה שהיא אמורה, וטוויסט: גם "אבוט אלמנטרי" כאן
