כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
הופעה של דמות עיתונאית כמו מצליח בתוכנית כמו "הזמר במסכה" מטשטשת את הגבולות ומוכיחה שאלה בעצם שתי זירות של אותו קרקס טלוויזיוני ניהיליסטי. בערוץ המקביל, ה"אודישן" של גיא זוארץ ב"אקס פקטור" היה התגלמות נוספת של טלוויזיה שפועלת נגד עצמה ונגד הצופים
כמו "היורשת" הקומית, גם "מנגן ושר" צוללת בהרבה אהבה למוזיקה המזרחית ולסמליה הוותיקים, וכמוה בנויה על תבניות מוכרות - אך מתנהלת בקצב אחר לגמרי. נטוותה כאן סדרה עדינה, שאוהבת את גיבוריה ומתרחקת, רוב הזמן, מהגזמות
בסדרת הכתבות שלו במהדורת 12 מתמקד חמו בעיקר בניפוץ דעות קדומות, ומצליח להסביר בנחת, בלי צעקות, שאולי המציאות נראית קצת אחרת מאיך שהיא מוצגת. הוא מנהל את השיחה בנחת, מודע לכאבים של הצדדים, תוך שהוא הולך נגד המוסכמות הטלוויזיוניות - וזה הצליח לו בענק
הכוכבית שמעל מהדורת שישי החדשה של כאן 11 היא אולי לא אסון, אבל בהחלט מובילה למבוכה בלתי נמנעת. בצילה, "השבוע עם גאולה" ניסתה להציג אלטרנטיבה שאפתנית ומעוררת הערכה למתחרותיה, שהתבזבזה על משדר איטי ודי משמים, רחוק מאוד מאיך שאמורה להיראות תוכנית דגל
"סכנת משחק הדיונון" זעקה הכותרת באולפן של תמר איש-שלום בחדשות 13, רגע לפני שליאור ורוצלבסקי תהתה בכתבה איך משרד החינוך עדיין לא הגיב לסדרה למרות כמה פניות אליו. עם כל הכבוד לפאניקה המוסרית התורנית - לא סדרות בטלוויזיה אחראיות להשחתת הנוער
המורשת הבעייתית של "צל של אמת" גרמה לכך שיש לקחת בעירבון מוגבל יצירות פשע אמיתי, אבל בכל הזהירות הנדרשת צריך לומר ש"למה אמרתי אני" של יס דוקו הוא סרט אפקטיבי, מצוין ומשכנע
קשה לראות לאן הסדרה החדשה של כאן 11 הולכת, ואיזה מין מוצא יש לדמויות הללו מהסבך שאליו נקלעו, אם בכלל. בין אם היא תתגלה כהפתעה גדולה בהמשך העונה, ובין אם לא, "עלומים" מספקת עוד תזכורת לתהומות שאליה יכולים להגיע נערים, כשהתנאים גרועים מלכתחילה
הראפר המצליח שוב הפציץ עם שורות חדות ותוך ניכוס שירים עם מעמד כמעט מקודש באלבום מהנה ומגוון, אבל עם המעמד מגיעה האחריות - ומאמן שנמצא בליגה משל עצמו ציפינו ליצירה מטלטלת בהרבה. וגם: אל תפספסו את הראפ המרהיב של טדי נגוסה
המותחן הספרדי ההיסטורי מגוחך ומופרך, הגאון מאחורי "מי מתגורר בבית היל" עושה זאת פעם נוספת, וגם סדרת האנימציה שאין באמת שום סיבה לצפות בה אלא אם כן אתם ממש אוהבים את שיקגו. זה מה שחשבנו על "שם קוד: יגואר", "טקס חצות" ו"דודתי המגניבה"
סרטו של יאיר קדר נדמה כמו מסיבת פרידה מהסופר הנערץ, ושלל מרואיינים הגיעו כדי לכבד אותו במחווה יפה אחת אחרונה. זהו דיוקן שלם וחביב אמנם, שמתמצת אולי את כל מה שצריך לדעת על עוז, אבל רחוק מלהלהיב ולחדש
סדרת הלהיט הקוריאנית האלימה משחקת על הפער שבין אסתטיקה ילדותית לבין דיסטופיה רצחנית, ובו בזמן היא גם סאטירה על יחסי כוחות בלתי אפשריים בין עשירים ועניים. גם אם העלילה צפויה, הסוף חלש ולא כל הפרטים מחודדים עד הסוף, קל וכיף להמשיך לעוד פרק ועוד אחד
המוזיקאי, שחגג אתמול עשור של פעילות מוזיקלית בזאפה לייב פארק בראשון במופע רווי אורחים ושירים, סיפק תמורה מלאה למעריצים שלו. לגושן יש קול, יש כריזמה, והוא יודע להחזיק במה. אבל עבור מי שלא נמנה על הקהל השרוף, העומס האדיר הזה עבד מעט כבומרנג
מילות החכמה של ספר קהלת, שאותן אנחנו קוראים בסוכות, העניקו השראה לשלל שירים נפלאים, מעפרה חזה ועד גבריאל בלחסן, מנעמי שמר עד ברי סחרוף, מארז לב ארי עד שמוליק קראוס. לרגל החג, חזרנו אליהם
ראש הממשלה נמנע אפילו מלקרוא בשמו של ראש הממשלה הקודם - מול תקשורת שנמצאת עדיין בייסורי גמילה מנתניהו. התוצאה הייתה סבב ראיונות משעמם, בדיוק כמו הסיפור שבנט רוצה לספר על הממשלה הנוכחית
תוכנית המתיחות הבערך-חדשה של קשת, בהנחיית אבי נוסבאום ועדי אשכנזי, בסופו של דבר די בינונית. "צא מזה" אכזרית במידה אבל לא יותר מדי, וגם לא קיצונית באמת (וטוב שכך). היא לא מצטיינת במיוחד גם בשום פרמטר אחר כדי להפוך למשהו שהוא יותר משומר מסך
התכנית החדשה של רשת 13 צינית משום שהיא מתעטפת בנושא חשוב ומרגש כמו הורות בליווי פס קול נוגה, אבל בתוכה היא בעצם מאה אחוז מציצנית ורכילותית; היא גם מיותרת - כי בשביל לחטט בחיים של אנשים מפורסמים יש מספיק תכניות בטלוויזיה
הטריילר ל"מטריקס" החדש נראה איום, טכני נורא, חסר נשמה. הכל נראה כמו קלישאה. כש"מטריקס" המקורי יצא הוא תפס במדויק את החרדה המערבית במפנה המילניום. ב-2021, לעומת זאת, כל מה שנותר הוא רק נוסטלגיה ריקה
רן דנקר רכב על גלי הנוסטלגיה, רביב כנר כמעט לקח את כל הקופה ויובל דיין הפגיזה. אך מאחורי הדרמה במקומות הראשונים אפשר לזהות חילופי דורות, עלייה משמחת במינון הזמרות וגם נוכחות דלילה של קאברים למרות השנה העמוסה. סיכום המצעד השנתי תשפ"א של וואלה! וגלגלצ
לוחמי טנקים נועזים, סוחרי סמים ואפילו רוצחים בגיל ההתבגרות, חברות כנסת מפתיעות וטוראיות בטירונות, אנשי תיאטרון על הבמה וזמרות מיוחסות שמנסות לפרוץ - את כל אלה יכולנו למצוא השנה על המסך בשטף של יצירה מקורית
כל מה שמצחיק ב"בואו לאכול איתי", תכנית בישול שעוקצת את מתחריה, הוא הפער בין הסיפור היומרני שלנו על עצמנו לבין מי שאנחנו באמת. בעונה שהייתה מהנה דווקא מפני שהתעלו בה מעל הבוז ההדדי, ארוחה מופרכת אחת הצליחה לעקוץ בחזרה וללעוג לכל שאנחנו מכירים על ריאליטי
יחסית לגמר המיליון, זה היה ערב בלי כיסוי, שקצת שמט את השטיח מתחת לרגלי החשיבות העצמית והמחמאות המופרכות, וחשף הרבה מאוד זיעה מהניסיון למכור את האירוע כערב טלוויזיוני יוצא דופן. לא בדיוק קלאס באפס מאמץ
היו לאסף אמדורסקי כבר אלבומים מטלטלים יותר ויומרניים יותר בעבר, אבל דווקא במימדיו הצנועים יוצא ב-"432" משהו מאוד ישיר ועדין, נקי ממניירות, דווקא בתקופה שהולכת ונעשית יותר ויותר רועשת. לכן מדובר בכל זאת אלבום מחאה
כשאדם שמיוחסות לו עבירות כה חמורות עומד מול המצלמה, עליו לספק תשובות לשאלות קשות. לעומת זאת, מה שנותר כאן הוא מסמך כמעט חנפני, צהבהב ומסתחבק, שמאשרר לחלוטין את הצגתו של זדורוב כקורבן, כמעט גיבור תרבות, אולי הילד של כולנו, שחוזר הביתה אחרי שנים בשבי חמאס
הסרט התיעודי על האדריכל והאמן דני קרוון הוא לא ממש סרט ביוגרפי, כי אם גיאוגרפי: הוא קופץ עם האמן - המבוגר מאוד אך גם נלהב ונזעם כילד - מעבודה לעבודה שיצר, וממחיש את הזמן החולף על המונומנטים. מתוך אלה מתגלה גם משל נוגע ללב על הזדקנות
ארבע הבטחות שהופיעו בזו אחר זו בתכנית "לפני החדשות" המחישו היטב מנגנון שרק לעתים רחוקות הוא כה שקוף: מול הצופים המותשים, תכניות האקטואליה מקהות את התסכול מהמציאות ומטשטשות את החרדה שמעוררים נושאים בוערים עם "סיפורים" על חלומות מנחמים ורגעיים על עושר
אין בעיה לפרסם את דבר הטיסה של שרת התחבורה, אבל ללא ההקשר זה סיפור חלש למדי. באמצעות מסגור שגוי ונימה נזפנית, באולפן שישי הפכו אייטם יבש לסנסציה ריקה מתוכן, שהובילה למחול צקצקנות בן יממה. זאת עדות מדהימה לטירוף של מעגלי החדשות, ולאופן החלול שבו הם מתנהלים
החייל איציק מור נדקר למוות מחוץ למועדון בירושלים ב-2009, אך אביו - שסיפורו האישי מסעיר ויוצא דופן בעצמו - חושד בהתנהלות המשטרה והפרקליטות ויוצא לאודיסיאה משלו לחקר האמת. חרף הזהירות המתבקשת ממסקנות של סרטי "פשע אמיתי", "חורים" מחייב את הרשויות בחשבון נפש
ההצגה החדשה של הבימה מצטרפת לגל של יצירות שעוסקות בהלם קרב ובפוסט-טראומה צבאית. היא יוצאת מנקודת מבט מסקרנת ומטורפת בו בזמן ומשדרת מסר מערער - אך לא הולכת רחוק מספיק, ומתקשה להפוך לאירוע תיאטרלי מטלטל באמת
יש זמרים יותר כשרוניים אולי, או יותר מקוריים, או כאלה ששוחים יותר בפופ של 2021 - אבל שי המבר הרבה יותר מבושלת מכל היתר. היא מוכנה הרבה יותר מכל כישרון אחר ב"הכוכב הבא" - אולי לא ככוכבת הפופ הבאה של ישראל, אבל בהחלט כיוצרת מיינסטרים לגיטימית
ההפקה המקומית של "הדוויג והשארית העצבנית" עלתה על במת אמפי וואהל, בגרסה עברית וגם קצת בדיחות מקומיות, וסחף את הקהל האוהד והצמא לשירים האלה. למרות בוסריות מסוימת ופוטנציאל לא ממומש, זאת מתנה של ממש לכל מי שאוהב אופרות רוק, ועוד עם טקסט כל כך מבריק
