כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
"דוד מלך ישראל השנייה", סרטם של רובי אלמליח ואמיר בן דוד על שר החוץ לשעבר, מיטיב להראות את כל תקרות הזכוכית הגזעניות שעומדות בפני מזרחים בפוליטיקה ובכלל, וגם מלווה בפסקול מהמם. בכל זאת, דמותו של לוי עצמו מתפספסת בתוך הדיון הכללי
הצמד התאחד בהיכל מנורה בערב נוסטלגי עם שפע להיטים ואורחים מזמנים אחרים. את מה שהלך לאיבוד בזמן וברעש, השלים קהל שיודע את כל המילים בעל פה. הרוחות של 2023 בכלל לא חדרו פנימה, אבל על המסר שהגיע בסוף, יכולים לחתום גם מי שהפגין באותו הזמן בצד השני של העיר
הרבה דברים רעים אמרו על ההבטחה הגדולה של כאן, ורובם נכונים. אבל בנכונות שלה לשחק עם ההיסטוריה בחכמה, להביט בה באירוניה ולהשתעשע עם הפאתוס ההרואי עד כדי גיחוך - היא עשתה משהו שמעט סדרות ישראליות העזו לעשות. חייבים להעריך את זה
"חברון: מעבדת השליטה" מתאר כיצד אחת הערים העתיקות בארץ ישראל שקעה לתהום של שנאה, אלימות, התבהמות ותיעוב, כולל כמה ממעשי הרצח הנתעבים ביותר שאירעו במרחב הזה. רוב הישראלים מעדיפים שלא להביט לעבר הסיוט הזה, אבל אסור לעצום מולו עיניים
עם להקה גדולה מאחורה, רשימת אורחים מפוארת, להיטים שרק השתבחו עם הזמן ומתנות שפיזר לאורך השנים לחברים כמו אריק איינשטיין, עמיר בניון וברי סחרוף - מיכה שטרית זכה לתשואות אדירות בהיכל התרבות בתל אביב, ובצדק: רק לעתים רחוקות צופים בהופעה מושלמת
מגיש "שש עם" פתח את התכנית שלו במונולוג מבולבל, שאיכשהו המחיש היטב את המקום האיום שאנחנו נמצאים בו כחברה. אולי מבלי להתכוון, הוא גם ביטא את כישלון הטלוויזיה להסביר אותו לצופים
המגישה עברה שני ערוצים קדימה בשלט כדי לדון על פוליטיקה באין מפריע, וקיבלה כמעט ארבע שעות לשיחות לעוסות, מדוקלמות וצפויות. כשהגיע ברגע האחרון אייטם קצרצר על השפה העברית שבקושי נכנס ללו"ז, התבררה הבעיה: להפריח מילים לאוויר לא הופך שיחה בטלוויזיה לבעלת ערך
שני עיבודים של ה-BBC לרומנים של הסופרת, "תעלומת המגייה השחורה" ו"למה לא שאלו את אוונס?", הגיעו לישראל. לכל אחת מהן חולשות משמעותיות משלה, אבל בסופו של דבר מדובר במותחנים אפקטיביים ואלגנטיים, שלא נמתחים ולא נמרחים - ואוהבי הז'אנר יזללו אותן בהנאה
עם אלבום חדש בדרך וגם תפקיד משחק ראשון בטלוויזיה, המוזיקאי מספר בריאיון לפודקאסט "ועדת תרבות" על הדרך שעבר, התגובות ברחוב, השיתוק בתקופת הקורונה, התסכול ממודל הזוגיות - ואיך זה שהוא עדיין מרגיש שהכל מסביב בינונימי. האזינו
סדרת הנוער, שעולה במקביל בכאן חינוכית ובמכאן, מציגה מיקרו-קוסמוס של בית ספר דו-לשוני קטן, עם כל המאפיינים המוכרים של סדרות תיכון בתוספת הפיל שבחדר - שהוא עיקר הקומדיה והטרגדיה. היא מודעת, חמודה וחשובה, אבל גם מתקשה להתעלות מעבר לזה
מילת השנה של האקדמיה ללשון היא המטאפורה המדויקת ביותר למצב הרוח הלאומי בשלהי 2022, ולפחד העמוק ביותר של כולנו: הבור שברגע אחד בלתי צפוי יבלע את מרקם החיים השברירי שלנו, ואת כל מה שנראה יציב וקבוע
סדרת הילדים "גודטמה: הרפתקה חלמונית", המבוססת על קומיקס יפני ומככבים בה חלמון עצל ואפרוח נחוש ששניהם חמודים באופן קיצוני, מציגה משל נפלא על הדרך שבה ערכים כמו חברות, סולידריות והפרדת עיקר מטפל הם הבסיס למרד בעידן הרעשני שבו אנחנו חיים. אל תחמיצו אותה
סדרת הדוקו "שמיים אפלים", המגוללת את הסיפור העגום על אסון ביילמר שהתרחש ב-1992, חושף תיבת פנדורה שמתוכה יוצאים שדים איומים במיוחד. מעל הכול, היא מותירה את הצופים בתחושה של צער עמוק וחרדה: כשכך העולם מתנהל, מה אמור למנוע מאסון כזה להתרחש שוב?
חבר הכנסת בועז ביסמוט התגלה כמשתתף בתכנית "הזמר במסכה", וכשזה חוזר שוב ושוב ושוב כבר אפשר להבין: זאת לא טעות - אלא מדיניות. קשת 12 בטוחה שהביזיון הזה הוא סבבה, ושזה מה שמגיע לצופים שלה
הטוב, החלש והמטופש: "ארץ נהדרת" פספסה במערכון הפתיחה שהשווה בין מסי ונתניהו, החמיצה בגדול עם תגובה מיותרת לפרשת "שאולי", אך לפחות החיקוי של מיקי שמו הציל את המצב. שלוש הערות על הפרק של אתמול
בסרט "לאן נעלם השמאל", מתאר הסופר את תולדות המחנה כקריסה מתמשכת של הדגלים המרכזיים שלו. בעוד הדיון הפוליטי מתקשה לשכנע או לחדש, הסרט מעניין יותר דווקא כיצירה אישית על ההתבגרות של נוער הנרות, ועל מה שבאמת נעלם: היכולת להיפגש אחד עם השני ולדבר בגובה העיניים
הסדרה החדשה של כאן, שמתארת את החיים המשותפים והמופרעים של אסירי אצ"ל ולח"י, פשיסטים איטלקיים ונאצים במחנה מעצר בריטי באפריקה בשנות ה-40, היא קומדיה תקופתית שמופקת לעילא, כתובה נהדר ומצחיקה מאוד. רק חבל שהיא מוותרת על הדיוק בפרטים ההיסטוריים
מאז שעלתה העונה ה-20 של תכנית הסאטירה לפני כמעט שלושה חודשים, היא שודרה רק שבע פעמים, היכולת שלה להגיב במהירות לאירועים נפגעה והפרק האחרון והחלש המחיש זאת. מזל שגלגולי העיניים של "דפנה ליאל" היו שם אמש כדי להציל את המצב
אבי בללי עם יצירת מופת קורעת לב, ליילי חוזרים ללבנון ולאורה ריבלין ליום כיפור, ותמיר בר עוזב לרגע את הצחוקים בשיר על הלינץ' בתחנה המרכזית בב"ש. אבל זה לא הכול: לאן שלא תביטו, מהמוזיקה המזרחית דרך האינדי ועד לשלמה ארצי וקרן פלס, שירים עצובים נותנים את הטון
המחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי, על שני צעירים מכפר חב"ד שמוצאים אהבה מפתיעה בתל אביב, נראה בהתחלה כמו מעשייה דיכוטומית מוכרת למדי. הופעת אורח של משה רבנו, תכנית גיור המונית ועוד כמה תפניות נועזות הופכות אותה בכל זאת לחוויית תיאטרון סוחפת
צפייה במהדורות היא חוויה מייאשת, לא רק בגלל החדשות עצמן - אלא בגלל הסיקור השטחי והצעקני שמקיף את הכול. באקלים הזה, הכתבה המקיפה ב-12 על פסקת ההתגברות הציגה בבהירות ובעושר נושא מורכב, ועשתה מה שמהדורות אמורות לעשות: סדר בחדשות. חבל שזה כל כך נדיר
"אליס בארץ הפלאות" עובד כבר אינספור פעמים, אבל כיצד אפשר לתרגם את ההומור המיוחד שלו לשפה של תנועה? המופע "אליס" של להקת המחול מומיקס, שמגיע בחודש הבא לישראל, הפך את הנונסנס של לואיס קרול לאינספור שעשועים ויזואליים, במין מסיבת תה ממש מטורפת
בהופעה דחוסה ואינטנסיבית, עם מעט דיבורים והרבה רוקנרול, חברי ההרכב ביצעו במלואם ברצף את "דברים בלחש" ואת האלבום הצהוב והלהיטי שלהם. המירוץ הזה חסר אמנם את תחושת החגיגיות שמגיעה להם, אבל בקו הסיום ציפתה תזכורת: איזו להקה ענקית
בחסות תערובת של פופוליזם, לאומנות ואובדן אמון ברשויות, גוברים הקולות המעודדים אזרחים ישראלים רגילים לשאת נשק. כשהעיתונות מסקרת את התופעה הזאת בלי להדגיש את ההשלכות האפשריות, היא מעודדת כאוס באופן פעיל. אחר כך היא תוכל להמשיך ולצקצק על האלימות המשתוללת
המשפט "ערבים לא גרים בבני ברק", שריססו פורצים על קירות דירה בעיר, מזקק גזענות כה עמוקה וגסה שאי אפשר לטעות בה - ובכל זאת אולפני הערב הצליחו לקושש רק תגובות רפות, מיתממות ומבישות מנבחרי הציבור החדשים. אולי, מול הכיתוב השחור, הגיע הזמן שהתקשורת תמתח קו אדום
מבין כל המופעים הבזויים של פוליטיקאים על המסך, השתתפות בריאליטי כמו "המטבח המנצח" היא האיומה ביותר, וסמל ההתרוקנות מתוכן ומשמעות של עבודה ציבורית. הטלוויזיה לא אמורה להתגייס לתעמולה ופוליטיקאים לא אמורים לקדם תכניות מלאות חסויות. זה אמור להיות המובן מאליו
הפרודיה הקיצונית על רצח רבין - עוד טאבו שנשבר - המחישה שלתכנית הסאטירה אין שום כוונה להיות מנומסת בעונתה ה-20, ושאין בה פחד. זה ממש לא אומר שהיא מבריקה או מצחיקה מתמיד, אבל מעיד על מגמה: גבולות הגזרה של ההומור הישראלי מיטשטשים, והסאטיריקנים יוצאים מהקווים
מופע המחווה המתבקש למאיר גולדברג, החזרה הסוערת של דוכין לאלבום הבכורה המפעים שלו, שירי החיות המרתקים של שחר אבן צור וחגיגות העשור למופע הילדים המשובח "ענן על מקל": היינו בארבע הופעות בפסטיבל הפסנתר, ונהנינו מכל רגע
החששות של הקהילה הגאה מהקואליציה המסתמנת הביאו אפילו את נתניהו להגיב, בערך, אבל "אולפן שישי" פטרה את עצמה מעיסוק רציני בנושא והעדיפה שיחה משועשעת על שולחנות חדר החדשות עם סטנדאפיסט. בנושא כל כך מהותי, ב-12 שוב העדיפו לספק בידור במקום חדשות
בין השיחות המטופשת עם ידוענים באולפנים לפולחן המדגמים המנופח והעלוב, הערוצים המסחריים שוב הציגו קרקס של תשומת לב שניזון ממלל חסר משמעות וערך. כדאי לזכור שלרדיפת הרייטינג הזולה הזאת יש גם מחיר
