כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
המופע "כל הקופה", שאיחד חלק ניכר מכוכבי הגל הנוכחי של הסצינה, הציג לאורך יותר מארבע שעות כשרונות מעולים וכוכבים בהתהוות מול קהל נאמן ומאושר, אבל סיפק מעט מאוד רגעים מעניינים באמת או ביצועים בלתי נשכחים. הפרק הסוגר של הערב הגיע מאוחר מדי, אבל הציל את המצב
הצמד שהכריז עכשיו על פירוק הוביל במו ידיו את הפופ הישראלי החדש וטלטל כהוגן את המיינסטרים הישראלי על כל אגפיו. לא פחות מהרכב מוזיקלי, הם הפכו לתופעת תרבות: סמל מילניאלי והיפראקטיבי שחגג את עצמו בהגזמה ושידר אושר ועושר בתקופה של חוסר יציבות, עד שהאפקט דהה
הפקה בינלאומית של להיט הפולחן הקאמפי הגיעה לישראל עם קאסט חביב ויובל כספין בתפקיד המספר, ואפילו שהוא סוחף מאוד גם ב-2022 - ההתרחשות המרגשת באמת הייתה בכיסאות ובמסדרונות, שם הקהל הוא זה שניהל את ההצגה, גם בלי שגרגר אורז אחד הושלך לאוויר
בכתבה תמציתית, יוסי אלי תיאר בחדשות 13 איך עשרות יהודים התנפלו באלימות מטורפת על עובד ערבי במרכול בירושלים. אנחנו חייבים לשאול לא רק איך הגענו למצב הזה, אלא גם איך אירוע כזה נבלע ברעש הכללי בזמן שהמדינה וכלי התקשורת נטרפים מחצי עכבר בשקית של ירקות קפואים
כתבו שהוא מלחין משונה, ביקרו את סגנון השירה שלו, האשימו אותו בשמרנות וקטלו את שיריו. בתגובה, הוא קרא להם מנותקים. אינספור מילים נכתבו על צביקה פיק במשך השנים, והן חושפות את הדרך שעברה דמותו מאז פרץ כסנסציה שנויה במחלוקת - ועד להפיכתו לאייקון לאומי. מיוחד
אם בעבר היה משהו משחרר ומרפא במפגש בין אנשים כל כך שונים שמתגלה דווקא כלא נורא, העונה החדשה של תחרות האוכל (כאן 11) ממחישה שהקסם פג, ושמתחת לניסיון להצחיק - הבוז העמוק מבעבע מתמיד. וגם: "שתפו בכל הכוח" (ערוץ הכנסת) מראה איך החריב טוויטר את השיח הפוליטי
לאורך עשורים פיק הותיר חותם עצום על המוזיקה הישראלית, שרק הועצם על ידי פרסונה צבעונית, מקורית ורעבה תמיד להצלחה. בתוך ארץ רצינית כל כך, הוא יצר שירים שחוגגים את הנעורים, האהבה והמוזיקה, והקהל גמל לו באהבה חוצת דורות. פרידה מענק
כתב המשטרה הוותיק, שחשף שהוא בשלב מוקדם של המחלה הסופנית ALS, הגיע לריאיון אצל הקולגה שניסתה שוב ושוב לקחת אותו אל מה שצפוי בהמשך הדרך. אלא שהוא דחה כל ניסיון לסכם את הסיפור שלו וסירב לפרידה ולקיטש - וזה מה שהפך את הכתבה עליו לכל כך משמעותית
איש לא ציפה מחמשת המופלאים לספק יותר ממערכונים נוסטלגיים וכמה גרסאות כיסוי נוגות, אך בשקט בשקט - ובהיעדרה של "ארץ נהדרת" - הפכה "זהו זה" לאחת התוכניות הכי בועטות בטלוויזיה והיחידה כרגע שלא מתביישת לעשות סאטירה. ובשבוע של מבצע "עלות השחר" - כמה שזה נחוץ
הקומדיה השחורה והמשוכללת של מרטין מקדונה מתארת התרחשויות מזעזעות בעולם אלים ומנוכר, ולמרות הטקסט המהפנט - קשה שלא לחוש מולה מועקה. התוספות המוזיקליות של העיבוד החדש בהבימה מלהיבות - אבל יש מעט מדי מהחומר הזה בערב כה ארוך ותובעני
היא מתעקשת על אלבומים, מאוהבת בעיר שגדלה בה ובזה לוויכוחים על גבוה ונמוך באמנות. לרגל השקת אלבומה השלישי "בת ים", ולפני ההופעות בפסטיבל סנטרל פארק, ירושלים וחיפה, גיבורת האינדי הילה רוח מגיעה לפודקאסט "ועדת תרבות" לשיחה על חלומות, פרבריות וסקסיזם. האזינו
בפרק הראשון בעונה של "צופית גרנט ללא גבולות", שעסק בתנועה השואפת להקים מחדש את בית המקדש על הר הבית, המגישה המוערכת נתנה במה כמעט לא מרוסנת ומלטפת גם לעמדות גזעניות מתוך "הכלה" ופספסה כמעט לגמרי את שאר צדדי השיחה. זה נגמר בהזדעקות על הדבר הלא נכון
רינה מצליח היא אחת המעצבות העיקריות של התקשורת הפוליטית בישראל בעשור האחרון, לטוב ולרע. חייבים להעריך גם עיתונאית כמוה, שמצליחה מדי שבוע לעורר הרבה אמוציות בכל כך הרבה אנשים. מצד שני, המורשת שמשאירה אחריה "פגוש את העיתונות" היא של טלוויזיה צעקנית
בחוץ אולי חם שבא למות, אבל אם תפעילו את האוזניות תגלו שבשבועות האחרונים ירד מבול של אלבומים מצוינים של זמרות, משלל ז'אנרים: מנונו, סנסציית הפופ של דור ה-Z, דרך הגרוב של דניאל סאן קריאף וקורל ביסמוט ועד ההמנון המיידי של קובארי. ארבע המלצות
כועס עם כל הלב, מאלתר, נסער מהשחיתות וזועם על התקרנפות - גיבור "מנאייכ" הפך מול עינינו לבלש תרבותי גדול שנלחם על פני החברה הישראלית. סביבו, גלריה של דמויות מעולות, נימה מלנכולית ופרודיה מושחזת המחישו שבכל זאת יש בסדרה הרבה יותר ממשחק של חתול ועכבר
ריאליטי השירה הוותיק אמור היה לדלג כמנצח על מגרש ריק, אבל בפתיחת העונה התשיעית קשה היה להתעלם מהזיעה. כשההווה כל כך מפוהק, נדמה שההפקה מנסה לסחוט בלי הפסקה את המיץ מהאיחוד בין נינט טייב ורן דנקר, מתוך תקווה לשחזר ימים מרגשים יותר
גם 30 שנה אחרי שהשירים האלה נכתבו, ההופעה של הלהקה במועדון הגגארין בתל אביב הוכיחה שאין מתאים מהם לשמש גם כיום כפס הקול של מצב החירום העולמי. חשוב לא פחות: הבס, התופים, הקלידים, הגיטרות והקול של בן עזר, אגדת רוק מקומית, השתלבו נפלא לכדי אגרוף מוזיקלי בבטן
הסדרה החדשה של הוט בכיכובו של עוז זהבי, ממשיכה רצף של סדרות ישראליות שמנסות לתאר את העולם דרך עיניים של נוער חסר דרך, אבל מתפזרת בין קווי העלילה ונעה בין רגעים מקסימים למופרכים. זו סדרה נגישה עם לב טוב, והנערים הגיבורים נפלאים, אך היא מתקשה לצלול לעומקים
כוכבת הפופ הגדולה במדינה היא סמל שנוי במחלוקת, וההשתתפות בתחרות הבינלאומית תוכל לספק לה תמיכה קולקטיבית שאף פעם לא באמת הייתה לה ומנוע לחמם את הקריירה העולמית, שעדיין רחוקה מלהמריא. אם יש לה מה להוכיח, זאת ההזדמנות שלה
אין שום סיבה לשרוף בפעם המיליון את המהדורות על תעמולה ריקה, בפרט כשמדובר בנבחרי ציבור שאפילו לא טורחים לענות לשאלות עיתונאים - אבל כל הערוצים שוב נפלו בפח. בכל מה שנוגע לפוליטיקה - הטלוויזיה נרקומנית, מכורה לחלוטין, ולא מסוגלת לוותר אפילו על פירור של רעש
המחזמר הנפלא והאייקוני שכתב ג'ונתן לארסון עשה סוף סוף עלייה אחרי יותר מ-25 שנה. הגרסה המקומית שעלתה במרכז ענב רחוקה מלהבריק ויש רגעים שהולכים לאיבוד בתרגום, אבל רוח נעורים מרגשת שורה עליו, וההתלהבות של הקהל מזינה אותה. ביקורת
רשת 13 בקושי הספיקה לנקות את הצלחות והכוסות של "המסעדה הבאה", וכבר היא מעלה פורמט שעל פניו נראה זול ופשוט יותר: "שף מתחלף", כמו "אמא מחליפה" רק עם מסעדות, וזה מיותר כמו שזה נשמע. אין מנצחים, אין מפסידים, כלומר: מלבד הצופים. בתיאבון לכולם
נכון, העונה הרביעית נמתחה מאוד ובדקה את גבולות הסבלנות של צופיה. אבל המסע הנוכחי של הסדרה האהובה העז להקיף את תולדות הסאגה, לעסוק באופן רגיש בהתבגרות, חריגות, יחסי הורים וילדים והאימה של היום-יום, ולהמחיש שוב איך מוזיקה יכולה לנצח את הכול. סיכום עונה
"מנאייכ" עדיין נמצאת רמה אחת מעל לרוב הסדרות הישראליות. שלום אסייג, עמוס תמם ולירז חממי עדיין מובילים קאסט מצוין במשחק מצוין, ואפילו שעברו שנתיים מאז העונה הקודמת - ניתן להתמסר אליה בקלילות כאילו לא עזבנו אותה מעולם. נשאלת השאלה האם יש לה משהו חדש לומר
"אלוף העולם" בתיאטרון אורנה פורת הוא רגע יפה בתרבות הישראלית: עיסוק חכם ורגיש בדעות קדומות, קול, חירשות והתבגרות ומאיר זוויות חדשות בשירים של המוזיקאי המצליח, גם אם סיפור המסגרת מוכר ודידקטי לעייפה. כשם שהשירים מחמיאים להצגה, היא מחמיאה להם
פרשן חדשות 12 התריע על התפוררות החברה הישראלית לנוכח עוד סבב בחירות, אבל לא ציין את חלקה של המתווכת - התקשורת שמהדהדת את הפופוליזם, הרעש והרכילות הפוליטית שבאמצעותם היא משגשגת
עם פינאלה חצופה וקיצונית, העונה השנייה של המותחן לא השאירה רגע לנשום והפכה לממתק טלוויזיוני יעיל ומזוקק. אלא שהכיף הזה בא לצד דמויות דלות, עלילה מופרכת, דיאלוגים חלשים והשטחה של הסיפור. מה שאולי הכי פגע בה היה הוויתור על הזירה הישראלית, שטשטש את הזהות שלה
העמידה של הזמרים הכי מצליחים לצד הקהילה הגאה טובה לחברה בישראל, וטובה גם להם עצמם: כך הפופ הישראלי מקבל הזדמנות להעז ללכת סוף סוף קצת יותר רחוק. ובכל זאת, במקבץ השנתי האחרון, נראה שהמעטפת הקווירית הרבה יותר רעננה ומעניינת מהטרמפיסטים הצעירים
חייו המרתקים של יגאל מוסינזון הם ללא ספק חומר גלם נפלא לבמאי קולנוע עם חוש סגנוני מפותח. הדוקו עליו משתמש בעושר ויזואלי כדי להקים את הסיפור לתחייה, אך בעוד הסרט מתענג על הביוגרפיה הסוערת - הוא מפספס את הדרמה של היצירה
הזמר האהוב ישתתף השנה בערב המסורתי "שירים לדני", המוקדש לבן משפחתו, דניאל ורדון, שנפל במלחמת ששת הימים. לרגל האירוע הוא מספר על המרד שלו בקיבוץ שמוזיקה הייתה בו אובססיה, ההתפייסות עם המורשת שכולם אוהבים להשמיץ, ועל החגיגות העתידיות של איפה הילד
