כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
הקללות נגד ביבי שגרמו לו לעזוב בכעס את ההפגנה בבלפור, האכזבה מאמנים שלא מביעים את דעתם והפעם ההיא ששכנע את שלמה ארצי לשנות את מילות הלהיט שלו: עמיר לב הגיע לפודקאסט "ועדת תרבות" כדי לדבר על האלבום החדש, הרצון להתנער מהתדמית הדיכאונית - וגם על נועה קירל
צביקה הדר לא רצה לעשות סאטירה על ראש הממשלה במשדר "כשצביקה פגש את בנט". כפי שהרבה להצהיר - הוא אינו עיתונאי, בטח לא פרשן פוליטי. נקודת האמצע בין הקומי והפוליטי הובילה לתוצאה בינונית להפליא: מופע חנפני שמקדם היטב את כל המסרים הקבועים של ראש הממשלה
"תכנית חיסכון" של קשת סיפקה סקירה של ארמונות עשירי רוסיה, וחדשות 13 התייחסו לפגיעה בקופות הגמל בישראל כאל "מחיר המלחמה". לפעמים, הזווית הכלכלית בתכניות האקטואליה הופכת לנקודת בריחה מהגיהנום של קייב אל סיפור אחר לגמרי, שמעמעם את מה שחשוב באמת
"היהודים באים" ממשיכה לנעוץ שיניים בנקודות כואבות, עם בדיחות שנעות על הרצף שבין מצחיק למייאש, בין הקורע מצחוק לקורע את הלב. ועדיין, בין כל המחמאות המוצדקות, יש תחושה שלפעמים התוכנית מגבירה את הווליום וצועקת את הפאנץ' כל כך חזק עד שהסבלנות הולכת לאיבוד
הפלישה לסופרמרקט, כאוס מוחלט, הפרסומות הדרמטיות, פרומואים ל"רוקדים עם כוכבים", אמני קרקס ומירוץ הפרשנים הגדול - כך פרצה המלחמה באוקראינה בגלים הפתוחים של הטלוויזיה הישראלית. יומן צפייה
הפרק האחרון בתכנית הסאטירה של קשת 12 היה רווי בשירים, מוזיקאים ורקדנים - והם המחישו בקלות מדהימה את הפאנצ'ים שבמערכונים עבדו קשה כדי לספק. לא לגמרי ברור מה לא עובד בארץ נהדרת העונה, אבל ברור מאוד מה כן
נטע ברזילי רצתה להראות שהיא יכולה גם בלי פירוטכניקה ורקדנים בהופעה הראשונה שבה היא "פתחה קופות", אמש בהאנגר 11 בתל אביב. הקהל הבהיר ללא ספק שהיא הצליחה בהימור, ונטע הוכיחה לכולם שהיא כאן כדאי להישאר
השם אחר והכותבים השתנו, ויש שפע של רפרנסים לניינטיז, אבל אם קיווינו ש"שנות ה-90" תנצל את החידוש כדי להתרענן, זה רחוק מלהיות המקרה. הנוסחה היא אותה נוסחה, והפאנצ'ים צפויים וחלשים מאוד
רובו של הסרט של מירי מיכאלי ששודר בערוץ 13 מתבסס על חומרים שכבר שודרו בערוץ לפני פחות משנה. לגיטימי להתגאות בהישג עיתונאי ואפילו לארוז אותו מחדש כדי שיהיה רלוונטי - אבל בואו לא נשלה את עצמנו: אלה לא הרבה יותר מאטריות מחוממות שנהנות ממיתוג יוקרתי
מספר צעירים מרחבי העולם סיפרו בזמן אמת בערוצי היוטיוב הפרטיים שלהם איך הם חוו את הקורונה, והאופן שבו הסדרה "חלומות ויראליים" מחברת ביניהם, יוצר רצף של תגובות אנושיות ואישיות שונות, שבכל זאת מצטברות לכדי מגמה שלמה המשקפת את רוח הזמן
בהתחשב ביקום הטלוויזיוני הישראלי, וגם אחרי הגרסה העברית הקודמת, הציפיות מ"רוקדים עם כוכבים" היו זעומות - אלא שהופתענו לטובה. "רוקדים עם כוכבים 2022" היא ריאליטי חביב, מאוזן וידידותי לצופים
אחרי ההצלחה המסחררת של "אפס ביחסי אנוש", בית ליסין הפך עוד יצירה קולנועית למחזמר פרוע ומפתיע. גם אם הפעם התוצר הוא מעט פחות משוכלל, ההצגה הזאת עומדת בגאווה ליד הסרט שעליו היא מתבססת עם חיים ואופי משלה, ומשחררת את צופיה בסוף הערב עם חיוך ענק על הפרצוף
סדרת המתח של יס פועלת במוסכמות הז'אנר המוכרות. פיתולי העלילה לעתים מוגזמים, הדיאלוגים מעט מופרכים, השוטרים הם סופר גיבורים עם יכולות טכניות מדהימות והרעים הם נבלי על וכן הלאה. אבל יותר מכל, הקצב של "ילדים ביער" סוחף, קל להתמסר אליה ולהחזיק אצבעות לגיבורים
אנחנו משלמים לאישי ציבור כמו שרת החינוך והשר לשעבר אמסלם כדי שיעבדו בשבילנו, לא בשביל לחם ושעשועים. להשתטות הזאת יש גם מחיר חברתי כבד: כשהם מבשלים ב"מאסטר שף VIP", כולנו נאלצים לאכול את הדייסה
בשביל עונה טובה של תחרות כמו "אקס פקטור לאירוויזיון" צריך מתמודדים אדירים או שופטים מרתקים. בתוכנית הזו לא קיבלנו הפעם לא את זה ולא את זה, על אף שתחילת העונה הייתה טובה ושלב האודישנים היה מסקרן. מה שיכולה הייתה להיות חגיגת גלאם זוהרת הפכה לאירוע מפוהק
המצלמה בסדרה "שלום" של ענת גורן (yes דוקו) מתמסרת לשלום חנוך ומתאהבת בו לאט לאט. ככל שהגישה האופוזיציונית והנרגנת שלו משגעת לפעמים, המוזיקאי הענק מוצג כדמות שובת לב. קשה שלא לחבב אותו, לצחוק איתו ולכעוס איתו
רפי רשף ניסה לחדור אל הרגש שמתחת לפאסון של ראש הממשלה, אבל התקשה לחשוף זוויות חדשות. הוא גם לא שאל את נפתלי בנט אידיאולוגיה וחזון אלא על מהלכים, שאיפות, אינטריגות ורוטציות. הכל בעיקר עורר אדישות
שיר חיוור, כותרת ילדותית, שלט חוצות לא הגיוני בעליל וסרטון מופרע עם אווה בראון (!): בניסיון להפוך מחאה נגד הכחשת שואה לוויראלית, האירוע ההיסטורי הטראומתי מכולם רודד לכדי דימויים בוטים בטעם רע. גם אם בדרך היו הרבה כוונות טובות - התוצאה מעוררת אי נוחות קשה
הבעיה העמוקה של תוכנית הריאליטי החדשה של רשת 13 היא שהיא חצויה בין שני מרכיבים שונים שלא מתיישבים זה עם זה: מפגש מקורי ומפתיע סביב אוכל עם דמויות יוצאות דופן, וכנגדו ריאליטי מעיק ונפוח מחשיבות עצמית
למרות הקדימונים המביכים, "לאן נעלם יגאל שילון" (קשת 12) הוא סרט חביב, אמפתי ואפילו קצת משעשע על מסע הייסורים של האיש עם הסיגר, וגם מחווה נאה, גם אם לא ביקורתית, לעולם טלוויזיוני שהיה ואיננו עוד. וגם: למה הפרומו ל"נינג'ה ישראל" במהדורה המרכזית מכעיס במיוחד
השיר המשותף של המוזיקאי הוותיק ויוצאת הכוכב הבא רחוק מלהלהיב, שלומי שבת ואיתי לוי מרגשים בשקט בשקט, רביב כנר חוזר על עצמו ונומקה הביאה את ממתק האינדי הראשון של 2022, שיתנגן לכם הרבה באוזניות. סקירת סינגלים
המופע המבוסס על השירים הנהדרים של להקת אבבא מספק לצופים ערב משמח וצבעוני, שהעלילה שלו היא אולי רק תירוץ - אבל ההנאה ניכרת על כולם ומדבקת. בזמן שאורנה דץ וחני נחמיאס גונבות את ההצגה, רק דבר אחד לא לגמרי ברור: למה בעצם המחזמר הזה עולה דווקא בתיאטרון הלאומי?
"למה ככה?" (כאן 11), בהובלת האינטלקטואל הכריזמטי, מנסה לפרק באופן קומוניקטיבי, נהיר וקצבי את יחס בני האדם למושגים מורכבים כמו שיוויון או החלפת דעה. אלא שמרוב יומרנות ורצון לספק הסברים פשוטים ויפים לשאלות גדולות, היא מחמיצה מורכבויות ונשארת ברובד שטחי למדי
לאורך השנים האחרונות, המהדורות המרכזיות הארוכות והמנופחות התמלאו בזוטות, רכילות וקידום עצמי חסר בושה. יישום ההחלטה לצמצם אותן ברבע שעה, שהחל אתמול, הוכיח שלא הפסדנו כלום מהקיצור - ואפילו שאפשר לקצץ עוד, אם יש עוד מקום לכתבה על תחפושות ואזני המן כבר בינואר
המעצר של בני הזוג אוקנין הפך לפרסומת של חברת ביטוח, כי זה העולם שאנחנו חיים בו עכשיו. הטראומה עכשיו היא פארסה, החרדה היא בדיחה. הערבוב הגס שנוצר כאן בין אקשן משועשע בפרסומת לביטוח לבין פרשה חדשותית מטרידה מעמיד את שני המרכיבים על אותו רף מטופש
לפני לא כל כך הרבה שנים שיערנו שעומר אדם יכבוש את המוזיקה הישראלית בדומיננטיות שלא הייתה כמותה זה שנים. ההערכה הייתה שהכישרון, הקול והכריזמה יתורגמו לקלאסיקות עם ההבשלה וההתבגרות. אבל בשנים האחרונות נראה שאדם עומד במקום, תקוע בתוך שלב ליצני בלתי נגמר
התרגלנו שאין יותר הבדל בין עיקר וטפל, חדשות ורכילות, מהות ואנקדוטה. במסגרת הוורטיגו העיתונאי הזה, אנחנו יודעים כבר מזמן שיש עיתונאים ששכחו שהם אינם הסיפור. ועדיין, נדמה שאין בנמצא הוכחה גדולה יותר לצורך ההכרחי בקיצור המהדורות מאשר בזבוז הזמן המופגן הזה
קשה שלא לחשוב על שתי ההפקות הללו, שששודרו במקביל, כעל סדרות אחיות שכל אחת מהן מתארת את עולם המוזיקה הישראלית דרך עיניהם של גברים שמתקשים לתקשר זה עם זה. אף שהן לא חפות מחסרונות, השירים המרתקים שליוו אותם העניקו להן ממדים עמוקים יותר
מה הצופים מרוויחים מזה שאומרים להם, בערך, "תדעו שמשהו קרה בדרום ושאתם הולכים להזדעזע ממנו"? העמימות והסנסציוניות הופכים סיפור חמור - לבדיחה
אולי אחרי 20 עונות - כשהנוכחית מתקשה עדיין להתניע לקצב מסחרר, להוציא הבלחות פה ושם - פשוט בא הזמן לנסות משהו אחר בנוסחה שמרכיבה ארץ נהדרת. רוזנבלום שהחליף אתמול את קיציס יכול להיות השינוי הזה
