דאגתם למרגי? הבדיחה בפרסומת של יס היא על חשבונה של נועה קירל
זו לא קירל שמנצלת את יס, אלא ההפך: הדמות של הכוכבת הפופולרית בישראל מוצגת פעם אחר פעם בפנטזיות שהמשותף להן הוא חוסר רגישות כלפי המיוצגים, ובדרך מוותרת גם על החיים הפרטיים שלה
נדב מנוחין
מבקר תרבות
כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
כל הכתבות של נדב מנוחין
בערוץ 14 חולמים לפנות לקהל יעד עצום. עם כזה מוצר - מי יבוא?
טלוויזיה בינונית, מסרים חד מימדיים, אווירה של חוסר רצינות ותוכן מסוג אחד ויחיד. השקת שידורי עכשיו 14 נראתה כמשדר בחירות נצחי שאין לו סוף והתחלה, כאילו את הקהל הזה לא מעניינים החיים עצמם. האקטואליה בערוץ לא מציעה לו דבר מלבד עימות פוליטי נטול כבוד
"ארץ נהדרת" לעגה לרינה מצליח אבל עושה בדיוק אותו דבר
כמו בתקשורת הפוליטית, גם תכניות סאטירה נוטות לסבול בסוף מאותה הבעיה: קל להתעסק בפרובוקציות וללעוג להן, וזה נוח יותר מלהתמודד עם דברים נפיצים או חשובים יותר
"הד קולך" מרשימה אבל מתקשה להגיד משהו מקורי או עמוק
מבחינה מוזיקלית, הסדרה החדשה של כאן 11 היא מלאכת מחשבת מושקעת עם ערכי הפקה גבוהים. הבעיה שטמונה בה, לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, היא התסריט. העלילה מתקדמת לאט מאוד ובנימה עגמומית מאוד, ומתקשה לסחוף או לרגש
האלבום של להקת טריפולי רחוק מהשיאים של ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב
ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב היו יכולים פשוט להמשיך לנוח על זרי הדפנה, אבל הם החליטו לאחד כוחות לטובת להקת-על חדשה, ובהתאם הציפיות ממנה היו בשמיים. מצער על כן לגלות עד כמה האלבום המשותף שלהם חלש. וגם: להקת למהלא היא כמו שמיכה ושוקו ביום גשום
המונולוג המגוחך של דני קושמרו הוא הדבר הכי מוזר שראיתי במהדורת חדשות
רגעי הפתיחה של "אולפן שישי" לא היו מונולוג, כי אם זרם תודעה אקראי, ילדותי, משולל היגיון פנימי, ובעיקר חסר משמעות. לקושמרו ועורכיו אין משהו חשוב להגיד על החדשות, אז הם אורזים אותן כסטנד-אפ רדוד ואינפנטילי. אבל למה? מה הערך של זה?
רינה מצליח אינה סלב. היא עיתונאית. מה יש לה לחפש בחגיגה המטומטמת של "הזמר במסכה"?
הופעה של דמות עיתונאית כמו מצליח בתוכנית כמו "הזמר במסכה" מטשטשת את הגבולות ומוכיחה שאלה בעצם שתי זירות של אותו קרקס טלוויזיוני ניהיליסטי. בערוץ המקביל, ה"אודישן" של גיא זוארץ ב"אקס פקטור" היה התגלמות נוספת של טלוויזיה שפועלת נגד עצמה ונגד הצופים
הסדרה החדשה של yes היא אחת הטובות שנראו השנה על המסך
כמו "היורשת" הקומית, גם "מנגן ושר" צוללת בהרבה אהבה למוזיקה המזרחית ולסמליה הוותיקים, וכמוה בנויה על תבניות מוכרות - אך מתנהלת בקצב אחר לגמרי. נטוותה כאן סדרה עדינה, שאוהבת את גיבוריה ומתרחקת, רוב הזמן, מהגזמות
סדרת הכתבות על ערביי ישראל היא הישג נהדר לאוהד חמו ואות כבוד לחדשות 12
בסדרת הכתבות שלו במהדורת 12 מתמקד חמו בעיקר בניפוץ דעות קדומות, ומצליח להסביר בנחת, בלי צעקות, שאולי המציאות נראית קצת אחרת מאיך שהיא מוצגת. הוא מנהל את השיחה בנחת, מודע לכאבים של הצדדים, תוך שהוא הולך נגד המוסכמות הטלוויזיוניות - וזה הצליח לו בענק
כן, יש פיל בחדר, אבל לא זאת הבעיה הגדולה של גאולה אבן
הכוכבית שמעל מהדורת שישי החדשה של כאן 11 היא אולי לא אסון, אבל בהחלט מובילה למבוכה בלתי נמנעת. בצילה, "השבוע עם גאולה" ניסתה להציג אלטרנטיבה שאפתנית ומעוררת הערכה למתחרותיה, שהתבזבזה על משדר איטי ודי משמים, רחוק מאוד מאיך שאמורה להיראות תוכנית דגל
בחדשות 13 בפאניקה מ"סכנת משחק הדיונון". אין להם דברים חשובים יותר להתעסק איתם?
"סכנת משחק הדיונון" זעקה הכותרת באולפן של תמר איש-שלום בחדשות 13, רגע לפני שליאור ורוצלבסקי תהתה בכתבה איך משרד החינוך עדיין לא הגיב לסדרה למרות כמה פניות אליו. עם כל הכבוד לפאניקה המוסרית התורנית - לא סדרות בטלוויזיה אחראיות להשחתת הנוער
רצח חנית קיקוס הבהיל דור שלם. הדוקו עליו חוזר אליו ברגישות ובלי יומרות פרועות
המורשת הבעייתית של "צל של אמת" גרמה לכך שיש לקחת בעירבון מוגבל יצירות פשע אמיתי, אבל בכל הזהירות הנדרשת צריך לומר ש"למה אמרתי אני" של יס דוקו הוא סרט אפקטיבי, מצוין ומשכנע
מדהים לומר, אבל יהודה לוי ויניב ביטון הם החולייה החלשה ב"עלומים"
קשה לראות לאן הסדרה החדשה של כאן 11 הולכת, ואיזה מין מוצא יש לדמויות הללו מהסבך שאליו נקלעו, אם בכלל. בין אם היא תתגלה כהפתעה גדולה בהמשך העונה, ובין אם לא, "עלומים" מספקת עוד תזכורת לתהומות שאליה יכולים להגיע נערים, כשהתנאים גרועים מלכתחילה
אצל כל אמן אחר מהלך כזה היה נתפס כחוצפה. לא אצל רביד פלוטניק
הראפר המצליח שוב הפציץ עם שורות חדות ותוך ניכוס שירים עם מעמד כמעט מקודש באלבום מהנה ומגוון, אבל עם המעמד מגיעה האחריות - ומאמן שנמצא בליגה משל עצמו ציפינו ליצירה מטלטלת בהרבה. וגם: אל תפספסו את הראפ המרהיב של טדי נגוסה
נקמה בנאצים, דודה מגניבה משיקגו ואימה אפוקליפטית: הסדרות החדשות בנטפליקס
המותחן הספרדי ההיסטורי מגוחך ומופרך, הגאון מאחורי "מי מתגורר בבית היל" עושה זאת פעם נוספת, וגם סדרת האנימציה שאין באמת שום סיבה לצפות בה אלא אם כן אתם ממש אוהבים את שיקגו. זה מה שחשבנו על "שם קוד: יגואר", "טקס חצות" ו"דודתי המגניבה"
המילים של עמוס עוז מלוות את סיפור חייו בסרט "החלון הרביעי". הוא מחוויר לעומתן
סרטו של יאיר קדר נדמה כמו מסיבת פרידה מהסופר הנערץ, ושלל מרואיינים הגיעו כדי לכבד אותו במחווה יפה אחת אחרונה. זהו דיוקן שלם וחביב אמנם, שמתמצת אולי את כל מה שצריך לדעת על עוז, אבל רחוק מלהלהיב ולחדש
בין "משחקי הרעב" ל"פרזיטים": "משחק הדיונון" בנטפליקס מספקת בינג' סוחף על תחרות חולנית
סדרת הלהיט הקוריאנית האלימה משחקת על הפער שבין אסתטיקה ילדותית לבין דיסטופיה רצחנית, ובו בזמן היא גם סאטירה על יחסי כוחות בלתי אפשריים בין עשירים ועניים. גם אם העלילה צפויה, הסוף חלש ולא כל הפרטים מחודדים עד הסוף, קל וכיף להמשיך לעוד פרק ועוד אחד
נתן גושן חגג עם אורחים ואינספור להיטים, אבל מה שגנב את ההצגה לא היה על הבמה
המוזיקאי, שחגג אתמול עשור של פעילות מוזיקלית בזאפה לייב פארק בראשון במופע רווי אורחים ושירים, סיפק תמורה מלאה למעריצים שלו. לגושן יש קול, יש כריזמה, והוא יודע להחזיק במה. אבל עבור מי שלא נמנה על הקהל השרוף, העומס האדיר הזה עבד מעט כבומרנג
וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ
מילות החכמה של ספר קהלת, שאותן אנחנו קוראים בסוכות, העניקו השראה לשלל שירים נפלאים, מעפרה חזה ועד גבריאל בלחסן, מנעמי שמר עד ברי סחרוף, מארז לב ארי עד שמוליק קראוס. לרגל החג, חזרנו אליהם
כדי להתרחק מנתניהו, בנט ניסה הכל בריאיון הראשון שלו כראש הממשלה. בעיקר לשעמם
ראש הממשלה נמנע אפילו מלקרוא בשמו של ראש הממשלה הקודם - מול תקשורת שנמצאת עדיין בייסורי גמילה מנתניהו. התוצאה הייתה סבב ראיונות משעמם, בדיוק כמו הסיפור שבנט רוצה לספר על הממשלה הנוכחית
"צא מזה" לא מצחיקה כמו שהיא חושבת, ובעיקר ממצה את עצמה מהר מאוד
תוכנית המתיחות הבערך-חדשה של קשת, בהנחיית אבי נוסבאום ועדי אשכנזי, בסופו של דבר די בינונית. "צא מזה" אכזרית במידה אבל לא יותר מדי, וגם לא קיצונית באמת (וטוב שכך). היא לא מצטיינת במיוחד גם בשום פרמטר אחר כדי להפוך למשהו שהוא יותר משומר מסך
השנה רק החלה אבל ספק אם תעלה בה תכנית כה צינית כמו "חיים של אבא"
התכנית החדשה של רשת 13 צינית משום שהיא מתעטפת בנושא חשוב ומרגש כמו הורות בליווי פס קול נוגה, אבל בתוכה היא בעצם מאה אחוז מציצנית ורכילותית; היא גם מיותרת - כי בשביל לחטט בחיים של אנשים מפורסמים יש מספיק תכניות בטלוויזיה
סמל ריק של התנגדות: למה הגלולה של "מטריקס 4" כל כך מרה?
הטריילר ל"מטריקס" החדש נראה איום, טכני נורא, חסר נשמה. הכל נראה כמו קלישאה. כש"מטריקס" המקורי יצא הוא תפס במדויק את החרדה המערבית במפנה המילניום. ב-2021, לעומת זאת, כל מה שנותר הוא רק נוסטלגיה ריקה
בית משוגעים אחד גדול: המצעד השנתי הזה היה מלא בהפתעות
רן דנקר רכב על גלי הנוסטלגיה, רביב כנר כמעט לקח את כל הקופה ויובל דיין הפגיזה. אך מאחורי הדרמה במקומות הראשונים אפשר לזהות חילופי דורות, עלייה משמחת במינון הזמרות וגם נוכחות דלילה של קאברים למרות השנה העמוסה. סיכום המצעד השנתי תשפ"א של וואלה! וגלגלצ
חזרה בזמן: 10 הסדרות הישראליות הטובות של שנת תשפ"א
לוחמי טנקים נועזים, סוחרי סמים ואפילו רוצחים בגיל ההתבגרות, חברות כנסת מפתיעות וטוראיות בטירונות, אנשי תיאטרון על הבמה וזמרות מיוחסות שמנסות לפרוץ - את כל אלה יכולנו למצוא השנה על המסך בשטף של יצירה מקורית
אלכס שולץ הוא המנצח הגדול ביותר של הריאליטי. לא היה דבר כזה בישראל
כל מה שמצחיק ב"בואו לאכול איתי", תכנית בישול שעוקצת את מתחריה, הוא הפער בין הסיפור היומרני שלנו על עצמנו לבין מי שאנחנו באמת. בעונה שהייתה מהנה דווקא מפני שהתעלו בה מעל הבוז ההדדי, ארוחה מופרכת אחת הצליחה לעקוץ בחזרה וללעוג לכל שאנחנו מכירים על ריאליטי
"הכוכב הבא" עשתה הכול כדי שנדבר על הגמר. קיבלנו ערב מתאמץ ומפוהק
יחסית לגמר המיליון, זה היה ערב בלי כיסוי, שקצת שמט את השטיח מתחת לרגלי החשיבות העצמית והמחמאות המופרכות, וחשף הרבה מאוד זיעה מהניסיון למכור את האירוע כערב טלוויזיוני יוצא דופן. לא בדיוק קלאס באפס מאמץ
כשהעיניים שקועות עמוק בתוך חלום כהה, אסף אמדורסקי מתעקש על השמיים הכחולים
היו לאסף אמדורסקי כבר אלבומים מטלטלים יותר ויומרניים יותר בעבר, אבל דווקא במימדיו הצנועים יוצא ב-"432" משהו מאוד ישיר ועדין, נקי ממניירות, דווקא בתקופה שהולכת ונעשית יותר ויותר רועשת. לכן מדובר בכל זאת אלבום מחאה
קרנבל דוחה: הריאיון של ברהנו טגניה עם זדורוב עורר בחילה קשה
כשאדם שמיוחסות לו עבירות כה חמורות עומד מול המצלמה, עליו לספק תשובות לשאלות קשות. לעומת זאת, מה שנותר כאן הוא מסמך כמעט חנפני, צהבהב ומסתחבק, שמאשרר לחלוטין את הצגתו של זדורוב כקורבן, כמעט גיבור תרבות, אולי הילד של כולנו, שחוזר הביתה אחרי שנים בשבי חמאס
"דני קרוון" הוא פייבוריט לזכייה בפרס אופיר, ולמרות הפספוסים אפשר להבין למה
הסרט התיעודי על האדריכל והאמן דני קרוון הוא לא ממש סרט ביוגרפי, כי אם גיאוגרפי: הוא קופץ עם האמן - המבוגר מאוד אך גם נלהב ונזעם כילד - מעבודה לעבודה שיצר, וממחיש את הזמן החולף על המונומנטים. מתוך אלה מתגלה גם משל נוגע ללב על הזדקנות