כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
המצלמה בסדרה "שלום" של ענת גורן (yes דוקו) מתמסרת לשלום חנוך ומתאהבת בו לאט לאט. ככל שהגישה האופוזיציונית והנרגנת שלו משגעת לפעמים, המוזיקאי הענק מוצג כדמות שובת לב. קשה שלא לחבב אותו, לצחוק איתו ולכעוס איתו
רפי רשף ניסה לחדור אל הרגש שמתחת לפאסון של ראש הממשלה, אבל התקשה לחשוף זוויות חדשות. הוא גם לא שאל את נפתלי בנט אידיאולוגיה וחזון אלא על מהלכים, שאיפות, אינטריגות ורוטציות. הכל בעיקר עורר אדישות
שיר חיוור, כותרת ילדותית, שלט חוצות לא הגיוני בעליל וסרטון מופרע עם אווה בראון (!): בניסיון להפוך מחאה נגד הכחשת שואה לוויראלית, האירוע ההיסטורי הטראומתי מכולם רודד לכדי דימויים בוטים בטעם רע. גם אם בדרך היו הרבה כוונות טובות - התוצאה מעוררת אי נוחות קשה
הבעיה העמוקה של תוכנית הריאליטי החדשה של רשת 13 היא שהיא חצויה בין שני מרכיבים שונים שלא מתיישבים זה עם זה: מפגש מקורי ומפתיע סביב אוכל עם דמויות יוצאות דופן, וכנגדו ריאליטי מעיק ונפוח מחשיבות עצמית
למרות הקדימונים המביכים, "לאן נעלם יגאל שילון" (קשת 12) הוא סרט חביב, אמפתי ואפילו קצת משעשע על מסע הייסורים של האיש עם הסיגר, וגם מחווה נאה, גם אם לא ביקורתית, לעולם טלוויזיוני שהיה ואיננו עוד. וגם: למה הפרומו ל"נינג'ה ישראל" במהדורה המרכזית מכעיס במיוחד
השיר המשותף של המוזיקאי הוותיק ויוצאת הכוכב הבא רחוק מלהלהיב, שלומי שבת ואיתי לוי מרגשים בשקט בשקט, רביב כנר חוזר על עצמו ונומקה הביאה את ממתק האינדי הראשון של 2022, שיתנגן לכם הרבה באוזניות. סקירת סינגלים
המופע המבוסס על השירים הנהדרים של להקת אבבא מספק לצופים ערב משמח וצבעוני, שהעלילה שלו היא אולי רק תירוץ - אבל ההנאה ניכרת על כולם ומדבקת. בזמן שאורנה דץ וחני נחמיאס גונבות את ההצגה, רק דבר אחד לא לגמרי ברור: למה בעצם המחזמר הזה עולה דווקא בתיאטרון הלאומי?
"למה ככה?" (כאן 11), בהובלת האינטלקטואל הכריזמטי, מנסה לפרק באופן קומוניקטיבי, נהיר וקצבי את יחס בני האדם למושגים מורכבים כמו שיוויון או החלפת דעה. אלא שמרוב יומרנות ורצון לספק הסברים פשוטים ויפים לשאלות גדולות, היא מחמיצה מורכבויות ונשארת ברובד שטחי למדי
לאורך השנים האחרונות, המהדורות המרכזיות הארוכות והמנופחות התמלאו בזוטות, רכילות וקידום עצמי חסר בושה. יישום ההחלטה לצמצם אותן ברבע שעה, שהחל אתמול, הוכיח שלא הפסדנו כלום מהקיצור - ואפילו שאפשר לקצץ עוד, אם יש עוד מקום לכתבה על תחפושות ואזני המן כבר בינואר
המעצר של בני הזוג אוקנין הפך לפרסומת של חברת ביטוח, כי זה העולם שאנחנו חיים בו עכשיו. הטראומה עכשיו היא פארסה, החרדה היא בדיחה. הערבוב הגס שנוצר כאן בין אקשן משועשע בפרסומת לביטוח לבין פרשה חדשותית מטרידה מעמיד את שני המרכיבים על אותו רף מטופש
לפני לא כל כך הרבה שנים שיערנו שעומר אדם יכבוש את המוזיקה הישראלית בדומיננטיות שלא הייתה כמותה זה שנים. ההערכה הייתה שהכישרון, הקול והכריזמה יתורגמו לקלאסיקות עם ההבשלה וההתבגרות. אבל בשנים האחרונות נראה שאדם עומד במקום, תקוע בתוך שלב ליצני בלתי נגמר
התרגלנו שאין יותר הבדל בין עיקר וטפל, חדשות ורכילות, מהות ואנקדוטה. במסגרת הוורטיגו העיתונאי הזה, אנחנו יודעים כבר מזמן שיש עיתונאים ששכחו שהם אינם הסיפור. ועדיין, נדמה שאין בנמצא הוכחה גדולה יותר לצורך ההכרחי בקיצור המהדורות מאשר בזבוז הזמן המופגן הזה
קשה שלא לחשוב על שתי ההפקות הללו, שששודרו במקביל, כעל סדרות אחיות שכל אחת מהן מתארת את עולם המוזיקה הישראלית דרך עיניהם של גברים שמתקשים לתקשר זה עם זה. אף שהן לא חפות מחסרונות, השירים המרתקים שליוו אותם העניקו להן ממדים עמוקים יותר
מה הצופים מרוויחים מזה שאומרים להם, בערך, "תדעו שמשהו קרה בדרום ושאתם הולכים להזדעזע ממנו"? העמימות והסנסציוניות הופכים סיפור חמור - לבדיחה
אולי אחרי 20 עונות - כשהנוכחית מתקשה עדיין להתניע לקצב מסחרר, להוציא הבלחות פה ושם - פשוט בא הזמן לנסות משהו אחר בנוסחה שמרכיבה ארץ נהדרת. רוזנבלום שהחליף אתמול את קיציס יכול להיות השינוי הזה
"האחיין שלי בנץ" היא כל מה שאפשר לבקש מסדרה קומית: פרועה, אינטליגנטית ואפילו חתרנית לפרקים, שתצחיק גם מבוגרים. בפרקים קצרים, כיפיים ברוחם ומטופשים במידה, גיבוריה מדברים לנוער בגובה העיניים ומפרקים את המערכת החברתית של התיכון דרך העיניים של האאוטסיידרים
הדבר היחיד שהזכיר גמר אמש בתכנית הדגל של קשת 12 הייתה ההכרזה על פרסומת הגמר - והנה כל התורה על רגל אחת. אולי הגיע הזמן להכריז על מותו של "הגמר הגדול", אם זה מה שאחת התכניות הנצפות בטלוויזיה מציעה בסוף דרכה
הרבה יותר מאשר תחרות ספורטיבית, "נינג'ה ישראל" (קשת 12) היא חלק ממכונת הכסף והפרסום. הערה קטנה של רותם סלע הבהירה את זה ישירות, בלי כל דיבורי הסרק: מעבר לאדם, יש פרסונה טלוויזיונית, ומעבר אליה - יש קמפיין
על פי נתוני מדיה פורסט, "רסיסים" של רביב כנר, שהיה אחד הבולטים השנה, הגיע רק למקום ה-25, אייל גולן ושרית חדד הם הזמר והזמרת המושמעים ביותר, למרות נוכחות כמעט אפסית לשניהם ברשימת חמישים השירים המושמעים. רק 17 מ-50 השירים כוללים קולות נשיים. כל הפרטים
המחזמר הביוגרפי משיריהם של נתן אלתרמן ותרצה אתר הוא אירוע בימתי צעקני ונפוח מחשיבות עצמית שמאחוריה אין אלא יומרה ריקה. הדמויות דלות, הדיון שטחי, וגם השירים אינם מפצים על ההצגה המשעממת, הגדושה ונטולת ההשראה הזו
אין הרבה פירוטכניקה קולנועית ב"ענת גוב - על החיים ועל המוות", אבל האמת היא שלא נדרש הרבה כשבמרכז ניצבת גיבורה שאין להגדיר אלא כחד פעמית. מתוך מילותיה עולה אדם כל כך חד ומהפנט, רהוט ומקורי, והצופה פשוט נכבש על ידי התשובות הישירות והמפתיעות
שלמה ארצי נמצא בשלב שבו הוא יכול לספק הצהרות גדולות ולהיכנס בכל מי שרק מתחשק. אבל בריאיון הנדיר לרוני קובן (כאן 11) הוא העדיף להוציא אל האור את הפגיעות שלו ואת המציאות הכואבת על הזמן שחלף. בתוך הכוחנות השלטת, הכנות הזאת חיונית כמו מים לצמא
"חוזר לשם עכשיו", הממואר הקולח של שחקן הנשמה של הרוק הישראלי, מלא בהרהורים קצרים על הקריירה המרשימה שלו. מדובר בספר מהנה, אך אפשר רק להצטער שתורן בחר שלא לגולל את סיפורו באופן שיטתי יותר והסתפק במשפטים ספורים על מה שהייתם רוצים לקרוא עליו 200 דפים. ביקורת
זו לא קירל שמנצלת את יס, אלא ההפך: הדמות של הכוכבת הפופולרית בישראל מוצגת פעם אחר פעם בפנטזיות שהמשותף להן הוא חוסר רגישות כלפי המיוצגים, ובדרך מוותרת גם על החיים הפרטיים שלה
טלוויזיה בינונית, מסרים חד מימדיים, אווירה של חוסר רצינות ותוכן מסוג אחד ויחיד. השקת שידורי עכשיו 14 נראתה כמשדר בחירות נצחי שאין לו סוף והתחלה, כאילו את הקהל הזה לא מעניינים החיים עצמם. האקטואליה בערוץ לא מציעה לו דבר מלבד עימות פוליטי נטול כבוד
כמו בתקשורת הפוליטית, גם תכניות סאטירה נוטות לסבול בסוף מאותה הבעיה: קל להתעסק בפרובוקציות וללעוג להן, וזה נוח יותר מלהתמודד עם דברים נפיצים או חשובים יותר
מבחינה מוזיקלית, הסדרה החדשה של כאן 11 היא מלאכת מחשבת מושקעת עם ערכי הפקה גבוהים. הבעיה שטמונה בה, לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, היא התסריט. העלילה מתקדמת לאט מאוד ובנימה עגמומית מאוד, ומתקשה לסחוף או לרגש
ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב היו יכולים פשוט להמשיך לנוח על זרי הדפנה, אבל הם החליטו לאחד כוחות לטובת להקת-על חדשה, ובהתאם הציפיות ממנה היו בשמיים. מצער על כן לגלות עד כמה האלבום המשותף שלהם חלש. וגם: להקת למהלא היא כמו שמיכה ושוקו ביום גשום
רגעי הפתיחה של "אולפן שישי" לא היו מונולוג, כי אם זרם תודעה אקראי, ילדותי, משולל היגיון פנימי, ובעיקר חסר משמעות. לקושמרו ועורכיו אין משהו חשוב להגיד על החדשות, אז הם אורזים אותן כסטנד-אפ רדוד ואינפנטילי. אבל למה? מה הערך של זה?
הופעה של דמות עיתונאית כמו מצליח בתוכנית כמו "הזמר במסכה" מטשטשת את הגבולות ומוכיחה שאלה בעצם שתי זירות של אותו קרקס טלוויזיוני ניהיליסטי. בערוץ המקביל, ה"אודישן" של גיא זוארץ ב"אקס פקטור" היה התגלמות נוספת של טלוויזיה שפועלת נגד עצמה ונגד הצופים
