כותב על טלוויזיה, מוזיקה ותקשורת, או בקיצור - חי על התפר שבין ריאליטי ומציאות. הייטקיסט ביום, מוזיקאי בחלום.
הסדרה של נטפליקס מנסה, ולרוב גם מצליחה, להיות דוקו-פשע סוחף, אבל גם דרמה עלילתית עם דמויות ראשיות חזקות שאנחנו חרדים לשלומן ותוהים מה קורה איתן אחרי שהפרק נגמר. אם מה שחסר לכם בדוקו-פשע זה חיבור רגשי, תמצאו אותו כאן בשפע
יגאל מוסקו, מספר סיפורים מוכשר מאין כמותו, נסע לבקר את כלבת הים שעלתה על החוף ביפו ונכנסה לשינה עמוקה. קיבלנו כתבה מהממת שהעניקה לנו תחושה משכרת של נורמליות. כתבות כאלה יגרמו לנו לצפות במהדורה ולא סקרי המנדטים המיותרים והלא רלוונטים שמציגים לנו ללא הרף
כמו הרבה סדרות דוקו ריאליטי, גם העונה הראשונה של "דנה קמה" (yes) הייתה סדרת מסע. גם מסע של דנה לעבר ההשלמה עם מעמדה הנוכחי אך גם מסע ארוך ומפרך ליצירת סדרה. למעשה, "דנה קמה" הצליחה להיות שתי סדרות שונות במקביל - שתיהן מופלאות, חכמות ומרגשות
העיתונאי הוותיק נתן זהבי הצטרף כמגיש אורח ל"המטה המרכזי" ומה שבלט יותר מכל הוא העייפות ששרתה עליו ועל התוכנית כולה. לצד זאת, כמה עצוב היה לראות אדם מבוגר וחכם כמו בועז ביסמוט מגמגם בחוסר חן את המסרים של הבוס
אחרי צפייה בכל פרקי העונה של דוקו-הריאליטי היהודי-אורתודוקסי "שדכנות מודרנית", מודרניות לא נראתה כאן. לא תמצאו כאן זיווגים להטב"קים כמובן או אפילו עיסוק בגזענות בקהילה לנוכח משודכת שאביה שחור. הכל פשוט נע על מי מנוחות משמימים ומתישים שגורמים להרגיש כל דקה
מינדי לוין, שסיפורו של בנה רועי התפרסם בעקבות לחץ של הורים, רבנים ונבחרי ציבור לגרש אותו מבית הספר, הגיעה לחדשות השבת כדי לעצור את מחול השדים סביב משפחתה. זה היה ריאיון אמיץ, מחכים ובעיקר מרגש, שאי אפשר לנתק מהקרב שמתחולל כעת על זהותה של המדינה
זה לא ש"ארץ נהדרת" לא ניסתה לנשוך, אבל אם צריך לבחור דבר אחד שייחד את העונה העשרים של "ארץ נהדרת", זאת בוודאי העובדה שבניגוד לכללי הסאטירה היא הציגה גרסה מרוככת ושפויה יותר של המציאות
זה היה אמור להיות פרק של "המתחזים" שאף אחד מאיתנו לא ישכח: חשיפת ניסיון עוקץ של ראש הממשלה - לא פחות. אלא שמדובר באנקדוטה שהסתיימה במהירות ותפסה בקושי חמישית מהתוכנית. גם זה סוג של עוקץ: הפער בין ההבטחות של התכנית למה שמוצג בפועל רק הולך וגדל
הסדרה החדשה של רותם שמיר ויובל יפת בנטפליקס מציגה שני קווי עלילה שהפערים ביניהם עצומים: אחד מהם נפלא והשני כל כך שטחי ומגוחך עד שהוא מושך את הכל למטה. למרות זאת היא שווה צפייה בזכות כמה דברים שנזקפים לטובתה
נדמה שמשהו בדנ"א של "האהבה היא עיוורת" השתנה בעונה הרביעית, שהסתיימה עכשיו בנטפליקס. אחרי שלוש עונות שבהן נתנו לצופים את התחושה שהתוכנית באמת עוסקת באהבה - אתם יודעים, בתוך גבולות הציניות והמניפולטיביות המובנים בריאליטי - העונה היא באה לעשות פאן
אם בעבר הסיפורים שלנה דל ריי סיפרה לנו השאירו ספק אם היא מתארת את החיים שלה או מספקת פרשנות על מה שקורה סביבה, באלבום הזה אין ספק - אנחנו מקבלים הצצה ליומן האישי שלה. עם כישרון הכתיבה שלה, המקום שלה בהיסטוריה של המוזיקה כבר מובטח
בזכות בימוי רגיש שלא נגרר אחרי מבול הרגעים האובר דרמטיים בתסריט ובזכות משחק מבריק של רותם סלע, גל מלכה ויהודה לוי - "גוף שלישי" של קשת 12 הפכה לדרמה הטובה ביותר בתקופה האחרונה וניצלה מלהיגרר לטלנובלה
הזמרת המצליחה ובן זוגה מתיישבים מול המצלמה בדוקו-ריאליטי החדש "נסרין אגדה", שמרגיש יותר מדי מהונדס. מה שבכל זאת הופך אותה לסדרה שכיף לצפות בה זו בעיקר נסרין עצמה, שמתגלה כאישה מלאת הומור, נטולת מניירות, דעתנית מאוד וכן, לפעמים גם חשופה
"דנה קמה", סדרת הדוקו-ריאליטי החדשה על האייקון, שואפת להכיר לנו יותר את דנה ופחות את האינטרנשיונל, אבל גם מעלה את השאלה איפה בכלל עובר הגבול בין הדמות לבין החיים האמיתיים. מה שבטוח, עם הומור חסר גבולות והחשש שהכול עלול להתפוצץ בכל רגע - משעמם זה לא יהיה
מערכון הפתיחה נכנס ישירות לפנתיאון הרגעים שבהם "ארץ" לא ניסתה להצחיק אלא פשוט למחות והיא הצליחה עם אגרוף מדויק לבטן. לצד זאת, אווירת מלחמת האזרחים שבאוויר גורמת למילות הסיום המיתולוגיות של קיציס "יש לנו ארץ נהדרת" להרגיש ריקות מתוכן
סדרת הדוקו "המטוס האבוד", העוסקת בהיעלמות המטוס המלזי, לא פותרת את חידת טיסה MH370 אבל בניגוד לחשש היא גם לא מבזה את כבוד הקורבנות. על הדרך היא מזכירה לנו שעם כל הטכנולוגיה שבעולם העולם שלנו עדיין מלא בהרבה מאוד מסתורין
"אהובתו של שודד השעונים", דוקו פשע עם שם של רומן רומנטי זול, הוא סרט מרתק, ייחודי וסוחף שאם רק תתנו לו את הצ'אנס - יגנוב לכם את הזמן
בדיוק בזמן ש"גוף שלישי" כובשת שיאי רייטינג, ברור לגמרי שהקהל צמא לתכנים איכותיים בטלוויזיה המסחרית ושיש בקשת אנשים שיודעים לעשות אותם מצוין. אז למה לשדר את "רואים את הקול", ריאליטי עצלני שמרגיש כאילו אנחנו מקבלים הצצה אל מאחורי הקלעים של פס הייצור?
הכתבה של לוקאץ' על אלפי או עשרות אלפי ישראלים שבוחרים לעזוב את המדינה שלהם, את המשפחות ואת החברים שלהם, היא לא "עוד כתבת מגזין". יש פה תחושה של סיכום, של פחד שלא הכרנו בעבר
הרמזים היו מופרכים, הביצועים - לא קשורים למציאות, אבל למרות הביקורת, גם העונה הזאת של "הזמר במסכה" ניצחה את ערבי השידור שלה בפערים משמעותיים. כי אין כמו אננס בבגדי ספורט כדי לגרום לנו לברוח למקומות נעימים יותר מאשר המחאות והפיגועים שמסביבנו
ביציאה מהארון שלו, גילם שרקי את מה שהממשלה הקיצונית הייתה רוצה שנשכח. הוא ישראל היפה שאנחנו רוצים להיות וגם אם הוא לא באמת התכוון לכך, הפוסט שלו הפך לפצצה פוליטית. לא במובן השטחי של ימין ושמאל, במובן המהותי של ערכים ושל איך המדינה שלנו תראה בעוד 20 שנה
"מחוברים" 10 מנסה לספק את הסחורה במהירות מתוך הנחה שלקהל שלה כבר אין סבלנות, ועל הדרך היא מאבדת הרבה מהניואנסים והרגישות שאפיינו אותה בעונות הראשונות. אבל בזכות דמויות כמו בוגנים, בנאי ופלס, נדמה שגם הפעם היא תהיה שווה את הצפייה
אניה בוקשטיין מצוינת, עמוס תמם בתפקידו הטוב ביותר מזה שנים, ומעל כולם נישא אור בן מלך בתפקיד אסא, עם תצוגת משחק פנטסטית, כזו שקשה להוריד ממנה את העיניים, על התפר שבין פגיעות מעוררת חמלה לאכזריות מפחידה. בעזרתם, העונה השנייה של "המדובב" התעלתה על קודמתה
"הטרמפיסט עם הגרזן", הדוקו-פשע החדש של נטפליקס, מספר על קאי, חסר בית שעצר תקיפה של שלושה אנשים, הפך מיד לגיבור תרבות - וכעבור חודשים ספורים נעצר בחשד לרצח אכזרי. זהו מסע מהיר ומטלטל רגשית על המהירות שבה אהבה מתחלפת בשנאה, ועל הסכנה שבנהירה אחר עדר הלייקים
כדאי שמגישות "מדברות על זה" בקשת 12 והפאנל שלצידן ינסו לספק לצופים ולצופות גם ערך מוסף אמיתי עם דיונים שעולים על אלה שתוכלו למצוא באחת מקבוצות הוואטסאפ הפרטיות שלכם
"כאילו אין מחר" מציג צעירים הנמלטים מפיגוע במצעד הגאווה, ומדחיקים את הטראומה בעזרת סקס וסמים בתוך דירה סגורה. עצם קיומו של הסרט מבורך באקלים הנוכחי, אבל למרות שהקאסט נותן את כולו, ובמיוחד ישראל אוגלבו בתפקיד ראשון, הדמויות פשוט לא מעניינות. שלושה כוכבים
חלקו הראשון של "האישה שהפילה את נוכל הטינדר" לא טוב ולא מחדש במיוחד. הוא משמש בעיקר טיזר לחלק השני, ותוהה אם בת זוגו של הנוכל היא נוכלת בעצמה או שמא עוד קורבן שלו. אתגר אשף ביצירת רגעים דרמטיים, גם כאשר הם מרגישים כמניפולציה רגשית על המשתתפים עצמם
ספריית נטפליקס מלאה בסדרות המתארות אלימות פיזית גרפית ומזעזעת. הסדרה "אל תעני לטלפון" לא עושה את זה ובכל זאת גורמת לעוד ועוד צופים להחזיק את הראש בחוסר אמון. זו עוצמתה הגדולה: היא מציגה סיטואציה שכל אחד ואחת מאיתנו היה יכולים להימצא בה
הרמזים מגוחכים מתמיד, את הביצועים גם כך אי אפשר לזהות והניחושים של צדי צרפתי מגיעים למחוזות הביזאר. "הזמר במסכה" חזרה בעונה חדשה בלי חידושים אבל עם סטטיק ובן אל ביחד, לא מעט פאן, ועוד תחפושות של נשנושים שסטלנים אוהבים
"נשות המהפכה" הוא טבילת אש לא רעה של רינה מצליח בתחום הסרטים התיעודיים אבל במקביל הוא גם עושה רושם של סרט שהיה צריך לקבל עוד: עוד זמן מסך, עוד תחקיר ועוד חפירה לעומק. ובעיקר חפירה לעומק בתוך הסיפור האישי של מצליח, שמצאה עצמה מחוץ לתקשורת
