כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
"התקווה" שייך לעומר אדם ונועה קירל כמו לכל אחד אחר, וזכותם לעשות בו כרצונם. אלא שהגרסה שלהם היא כה דלה ושטחית, ולא מכבדת לא אותם ולא אותו. מול אייקון כזה נדרש יותר מאלתור סתמי במשקל נוצה, וכך זה גם נשמע: ציונות כקיטש, מסרים בעומק של סטורי והמנון כאקססורי
אם מדורות השבט הטלוויזיוניות מבטאות משהו בנפש הישראלית, הרי שגלגל החדשות חסר המעצורים, שלא עומד לעולם ברדיפה אחרי הסנסציה הבאה, הוא סימפטום חברתי לאדישות, לחוסר סבלנות ובעיקר להדחקה
על אף ההתרגשות שבחזל"ש, האירוויזיון סיפק ערב די משעמם ומפוהק בסך הכל. כאילו אחרי שנה בלי הופעות חיות וקהל, כולם רק רוצים להעביר את האירוע בשלום בלי שהאדמה תיפער וייצא ממנה אסון חדש. גם השידור מישראל לא היה מלהיב במיוחד, ולעתים גם דלוח
מה שעלה שוב ושוב בשיחה באולפן של קשת עם אמו של חלל צה"ל הדר גולדין הוא הצבעה על ביטויים ריקים שכבר לא מספקים אותה (ובצדק). המחאה שלה היא כלפי הנהגה שכשלה בהשבת בנה, אבל גם נגד משפטים חסרי משמעות שאולי טובים מספיק בשביל כותרת במהדורה, אך לא משנים דבר בשטח
שורת אנשי תקשורת נעזרו במילים כמו "פרעות" או "פוגרומים" כדי לתאר את ההתנגשויות האלימות בין ערבים ויהודים בערים המעורבות בשבוע החולף, אלא שזהו מסגור שגוי, צבוע ומסוכן, הגובל בחוסר אחריות. חייבים להודות: הכאוס המסוכן ברחובות חמור מספיק גם בלי להיזכר בקישינב
למה כל הופעה צריכה להסתיים בחצות? למה האלגוריתם של נטפליקס מתעקש לא לתת לנו להיפטר מכותרים לא רצויים? האם נוכל אי פעם להבין בלי כתוביות מה שחקנים צעירים אומרים? לכבוד שבועות והתחושה האופטימית הכללית שאפשר לתקן, הנה חמישה דברים בעייתיים והדרכים לתקן אותם
"ערב אחר" מתמקד בחיים לצד האובדן, וביתר שאת בהזדקנות, וכולל רגעים מהממים ביופיים, ובעיקר צובטים. אך הטקסטים אינם חזות הכל. "ערב אחר" הוא אלבום מגוון, שמצליח להיות בו בזמן טיפוסי לאלברשטיין, ובו בזמן גם אחר ומחדש
אפרת בן צור וסשה דמידוב הם פנומנים שמחזיקים על גבם את ההצגה, אבל מה שהופך את "הכלה וצייד הפרפרים" לחוויה תיאטרלית מהממת הוא השימוש של הבמאי יאיר שרמן בשלל האמצעים האמנותיים של התיאטרון, בחירות שמתנקזות לכדי יופי טהור - רומנטי ומריר, מלא כוונה ואירוני
חלק מההצלחה של "מועבט" של בן זקן ודי-ג'יי איתי גאלו קשור בזיהוי של הרגע - כשהמועדונים חוזרים, כשריחוק חברתי הוא כבר לא עניין, וגם לא סגרים. השיר הזה יכול להיות ה"שני משוגעים" של עדן בן זקן, להיט קרוס-אובר שגדול יותר מגבולות צרים של ז'אנרים, ומצליח בהתאם
"ארץ נהדרת" הצליחה בעבר לחרוג מהנוסחה שלה עם משפטי מחץ כואבים אחרי אירועים לא מצחיקים בכלל. הפעם היא נשארה עם החיקויים המוכרים, כאילו היה זה פשוט עוד שבוע מטומטם בשיח הישראלי, מבלי שתומחש באמת עוצמת הרעש. מול האסון הכבד, הסאטירה נראתה אמש מוגבלת מאוד
הפוסט הפוגעני של ירון לונדון הוא שלשול מילולי חסר טאקט, אבל הוא לא חדשות. כשאנחנו מדברים על טרגדיה כל כך קשה ומרובת נפגעים, האם פוסט פייסבוק - של אדם שאינו באמת רלוונטי לסיפור המרכזי, שהוא אסון מירון - לא מתגמד לנוכח הפרופורציות?
הרגעים הטלוויזיוניים החשובים ביותר בסוף השבוע הבלתי ניתן לעיכול הזה - כלומר: היחידים שחדרו מבעד למסך העמום - היו אלה שבהם אנשי החדשות חרגו מהשיחה המנומסת. כשתמר אלמוג נחנקה מדמעות וגיא פלג רתח מזעם - הם נתנו ביטוי לתחושות הצופים
העונה הרביעית של הסדרה, שמדגישה את הפוסט טראומה של קורבנות משטר הטרור, מתנהלת בקצב מהיר יותר מקודמותיה ואסתטית לא פחות, אך סובלת לעתים מכתיבה מעט חלשה. למרות רגעים של חיוורון, כשהיא במיטבה - היא עדיין גילום מרהיב של כוח ההתנגדות למול רוע ואלימות
נפרד ממאיר אריאל, סופד לרבין, נאחז בזיכרונות ולא מוותר על אמירה חברתית: "הרצל לילנבלום" הג'אזי והאיטי שיצר חנוך ביחד משה לוי ואלי מגן מחזיר את מלך הרוק הישראלי בדימוס לאלמנט שלו. להיטי המחאה שחרכו את הרדיו נשארו בחוץ בצדק, בפנים נותרו שירים טובים יותר
למרות מעבר הדירה מרשת לכאן 11, אין הרגשה גדולה של רעננות בגרסה החדשה של התוכנית של שי שטרן. תוכנית הפתיחה לא הייתה מצחיקה במיוחד, מקורית במיוחד או מעניינת במיוחד, גם מבחינה הפורמט הטלוויזיוני וגם מבחינת התוכן
טוב עשתה יונית לוי שניסתה לעשות סדר בתוך התעמולה, אלא שבכך גם הוכיחה את חוסר התוחלת כולו: אם ברור שההצהרות אינן מדויקות, שזו מלחמת ספין בספין, שלפעמים זה כמעט קומי - אז אולי עדיף מלכתחילה לספק לציבור רק את מה שחשוב באמת
בן שני, מבכירי מספרי הסיפורים בדוקו הישראלי, נפגש עם מדענים ובוחן את הפתרונות המסעירים שהם עובדים עליהם לאתגרים הכי קשים של גוף האדם. בעזרת כשרונו של שני לפשט ולהבהיר, כמו גם תוך שימוש באנימציה וקטעי ארכיון ומרואיינים כנים ופתוחים, התוצאה מזמינה ומעניינת
גורי אלפי יצא להבין את יהודי אמריקה עם המון כוונות טובות. הוא מצחיק, מדבר בכנות, והכימיה שלו עם האנשים סביבו נפלאה - מה כשלעצמו הופך את "היהודי החדש" למהנה לצפייה. עם זאת, יותר מדי פעמים הסדרה מעדיפה לפזול אל הקוריוז במקום לרדת לשורש הדברים
אחרי שנה שבה תקשרנו כולנו דרך מצלמות וחגנו סביב הזום והטלוויזיה, שתי סדרות בוחנות תיעוד אינטנסיבי של התקופה הזאת - "מחוברים" של הוט ו"פרויקט משפחות" של כאן 11. בעוד האחת מתמסרת לידוענים שהתרגלנו לראות על המסך, האחרת היא כל מה שטוב בשידור הציבורי
מ"הנה מוטלות גופותינו" ועד "גשם בשדה הקרב": היצירות הידועות שהוקדשו ללוחמים שנפלו במהלך מלחמת השחרור עיצבו את השכול הישראלי. אלה סיפוריהם של דודו, יודקה, דיקי, דני ואליק - חמישה חללים שהפכו לשם נרדף למגש הכסף, מאז ועד היום
באמצע שיחת הסלון המצוחצחת על הנסיך פיליפ או כל צינור אחר שמספק אסקפיזם במשקל נוצה בתחפושת של אקטואליה, הופעתו החריגה ב-13 של ח"כ עופר כסיף - שהוכה בידי שוטרים בהפגנה - ערערה את סדר היום עם בעיות בוערות באמת. אבל גם למבזקים מהמציאות יש זמן אוויר מוגבל
בגטו בעיר קובנה שבליטא כתב אברהם אקסלרוד על פי שיר ידוע את "בישיבה של סלובודקה", הקורא לספר על זוועות השואה ולהזכיר את נרצחי העיר. זה סיפור על גטו שפרחה בו "תעשיית חרוזים" למול הרצח וההתעללות ועל אדם שתיעד בשיריו את המתרחש, ואת כל עדותו הותיר אחריו במחברת
אז נכון, תיאטרון בטלוויזיה זה לא לגמרי זה. אנשי הרייטינג ניצחו הרי מזמן. אבל לערב אחד, כשבשני ערוצים (11 ו-12) שודרו מופעים תיאטרליים, הבמה אמרה למסך: תקשיב טוב, אתה אולי חזק יותר עכשיו, אבל יש לך עוד כמה טריקים ללמוד ממני על שואו ביזנס
בנצלו את הכאוס הפוליטי והצמא לבהירות כלשהי, הכריח יו"ר רע"ם את התקשורת אחרי שנים של הדרה לעצור הכול, לשדר הצהרה של מנהיג ערבי-ישראלי ללא שאלות ולהציב אותה במרכז הדיון העכשווי. מעבר לשינוי בסדר היום, את הבשורה האמיתית באולפנים מציגים אנשים אחרים
הישירות של אהוד ברק מאפשרת לו להגיד כמה דברים שחריג לשמוע בפריים טיים הישראלי, על הנכבה, הסיכולים הממוקדים ו"כיבוש נאור". הכנות שלו מבלבלת, כי ברק אינו באמת מהרהר אחורה על מעשיו או מביע חרטה. מבחינות מסוימות, זה עדיין חלק מהמלחמה על המורשת
קאסט ה-"VIP" פושר מאוד, המנחים הסבירים לא עוזרים לתוכנית להמריא, ואמנם טראש יכול להיות אחלה אם הוא מוצלח, אבל "זוג מנצח VIP" לא מעוררת שום דבר מלבד אדישות ופיהוק. זה פשוט לא מעניין באופן קיצוני. לא המשימות, לא התגובות הצפויות, לא ההיעלבויות, לא כלום
"להיות מאושר", החדש של גולן, מותיר רושם חצוי: גולן הוא ווקאליסט מצוין, אבל הפעם הטכניקה לא מיתרגמת רוב הזמן לרגש או שיאים, למעט שני שירים שזורחים מעל היתר. וגם: האלבום החדש של איה כורם הוא הטוב ביותר שלה, ותומר ישעיהו מחדד את הסאונד המוכר שלו
התעסקות עצמית, מחול חיזור אווילי כלפי הסוקרים, כותרות פומפוזיות על המדגמים, ואגרוף אחד בבטן שייקח לנו זמן להתאושש ממנו: יום השידורים המיוחד בשלושת הערוצים המרכזיים הדגים כיצד השיחה על חיינו, כלומר על הכול - הופכת לשיחה על כלום
אם כבר חוזרים להצביע בפעם הרביעית בשנתיים, הכנו לכם - ימנים ושמאלנים כאחד - פלייליסט מגוון של שירים עם קשר רופף לבחירות, דמוקרטיה ומפלגות. בקלפי זה הקול שלכם שיכריע, אבל כאן - המנגינה היא שקובעת
בכל פעם המהדורות מצטחצחות לקראת יום הבוחר, והטרנד המסתמן השנה, במקום אולפני ערב בירושלים הקפואה, הוא הצגת הדמיות וירטואליות של המשכן. מעבר לשינוי במאזן הכוח בין השטח הפוליטי להתרחשות הטלוויזיונית, מסתתר כאן משל עגום על יוקרתה האבודה של הכנסת
