כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
בעידן שבו טרנסים מותקפים ללא הרף וסובלים מלה"טובפוביה יותר מכולם, אם הריאיון עם שופטת הכדורגל ספיר ברמן עזר לפחות לכמה צופים ללמוד קצת יותר טוב על מיהם טרנסים וטרנסיות - הרי שהוא אחד הדברים הכי חשובים שיכולים להיות משודרים במהדורות
תמיד מעניין לראות את בית החרושת הפוליטי מבפנים, ו"המקור" היטיבה לשרטט את ההליכה בין הטיפות של יו"ר רע"ם שהפך לסופרסטאר פוליטי. עם זאת, הפרשן שלרוב לא חושש מעימותים - דווקא לא התעקש במיוחד לקבל תשובות על אף סוגייה כבדת משקל, ו"חידת עבאס" נותרה רחוקה מפענוח
בעונה הנוכחית של "הכוכב הבא", יותר מאי פעם, נדמה שהמתמודדים הם לא באמת הסיפור. בתוכנית אתמול ניגשה ויקטורי הוגו בת ה-19 לאודישן. בעוד היא עולה לבמה, נרגשת, הכל נעצר. למה? לטובת מתיחה מטופשת של אסי עזר ורותם סלע
בתכנית עם יומרות של תועלת לציבור ליוותה המצלמה את העיתונאי יוצא לסיבוב בחנויות בגדים עם רעייתו והסטייליסטית ליאת אשורי, בדרך ל"מהפך אופנתי". חינני? זה מופע נרקיסיסטי וחסר ערך והצדקה, שמשודר בטלוויזיה שמשוכנעת שכל דבר יעניין את הצופים אם יש בו מפורסמים
החדש של ג'ימבו ג'יי מציג אותו בעמדה אחרת לגמרי, כאחד הראפרים האהובים והמוערכים בישראל, בצדק מוחלט. ב"עובדי נמל" הוא מבסס את המעמד שלו, עם ביטחון עצמי גבוה ושירים עם יותר מנגיעה של וירטואוזיות והתכתבות עם שלל ז'אנרים. בנוסף: אתם צריכים להכיר את תמרדה
"בני אור", כמו "בלאקספייס" לפניה, קרצה לנוער במיוחד אחרי שנה שבה המסגרות והסמכויות קרסו, וכל המסלולים הנכונים התגלו ככאלו הנשענים על מציאות שברירית מאין כמוה. על המצע הזה נרקמה פנטזיה על חברות והתבגרות שמאפשרת לנערים לא רק כל מה שאסור, אלא גם שליטה במתרחש
מתחילת העונה הרביעית בסאגת "סיפורה של שפחה" ועד לסופה המטלטל מתברר כיצד הטראומה של החיים תחת משטר הטרור לעולם לא נפסקת, וכיצד ההיגיון האכזרי שלו ממשיך להתקיים גם מעבר לגבול - אלא שמאחורי הנקמה שמגיעה בסיומו מסתתרת שאלה מדכדכת. סיכום עונה
אם האתגר של הממשלה הבאה יהיה למצוא זהות שהיא מעבר לרק-לא-ביבי, זה נכון גם לסאטירה כלפי היושבים בה, שתצטרך למצוא עוגנים אחרים לביקורת שלה - או שתשעמם. במילים אחרות, גם ארץ נהדרת צריכה להבין היום מה הם קווי היסוד שלה ללא נתניהו
כמו שקורה לעתים, האירוע הפוליטי החשוב ביותר לאו דווקא היה האירוע הטלוויזיוני החזק ביותר. הפעם, הרגע הכי מטלטל ומאיר עיניים לאורך השידור היה דווקא זה שבו הפרשנים נותרו ללא מילים, האולפנים המיוחדים התייתרו והעיתונאים הפכו לצופים
האלבום החדש של אביתר בנאי, "כשהחיים מתחילים לנגן", מתחיל בצורה המוכרת והאהובה. אבל אז פתאום חל שינוי מעניין: לפתע בנאי מתחיל להתמקד בגיבורים אחרים - בני המשפחה הקרובה שלו. זאת פנייה יוצאת דופן שמעידה על ביטחון עצמי
הגעתה של "פמת"א" אחרי שכאן 11 הפך למגדלור של סדרות איכות, מדגישה את מגרעותיה. לעומת זאת, "החנות שיש בה הכל" צריכה להפוך לקלאסיקה. בנוסף: "הגורם האנושי" של הוט 8 מפרטת - אולי יותר מדי - על תהליכי השלום של ישראל ושכניה
כתיבה חלשה, סיפור לא מקורי ומשחק בינוני נמצאים בעוכריה של "היורשת". ובכל זאת, הדרמה המוזיקלית של קשת 12 בכיכובה של נופר סלמאן ניחנה במודעות עצמית בריאה שבאה לידי ביטוי במיוחד ברגעים הקומיים יותר שלה. בנוסף, הופעות האורח הן חגיגה של ממש
המגיפה שניתקה אותה מהבמה, תחושת הנטישה שמלווה אותה, האמת העצובה שנמצאת בהצגה שהיא מככבת בה, היחס לאלבום הבכורה והאופן שבו אמילי דיקנסון מזכירה לה את נהריה של ילדותה. אפרת בן צור חוזרת בבת אחת לתיאטרון, למוזיקה ולטלוויזיה, ושומרת על אופטימיות. ריאיון
אחרי כל כך הרבה שעות של משדר מיוחד - ואחרי כל כך הרבה סבבי בחירות, מו"מ ועוד כמה אסונות באמצע - נדמה שמערכות החדשות בעצמן התקשו להאמין שדבר מה הגיע אל קיצו. סיכום משדר אינסופי באולפנים, עם שני אירועים פוליטיים, המון חזרות וקלישאות, ורגע אחד שניקח הלאה
האלמנט המרכזי בעונה התשיעית של "הכוכב הבא" נטולת האירוויזיון הוא מות הפרופורציות. ששת המתמודדים שהופיעו בתכנית הפתיחה היו בסדר. בכל זאת, כמעט כל אחד מהם הוציא מהשופטים אוסף תיאורים חנפניים ומופרכים. ומי שעשויה לעשות את כל ההבדל העונה היא נינט טייב
אחרי שתי דחיות, האווירה באיחוד ההרכב המיתולוגי הייתה סוריאליסטית, וההופעה עצמה הייתה בלתי מדויקת בעליל. אלא שההתלהבות הכמו-ילדותית של השניים הלחימה את כל מה שהיה צריך לכדי רעש נפלא. את מה שהשניים נתנו על הבמה - אי אפשר ללמוד
"התקווה" שייך לעומר אדם ונועה קירל כמו לכל אחד אחר, וזכותם לעשות בו כרצונם. אלא שהגרסה שלהם היא כה דלה ושטחית, ולא מכבדת לא אותם ולא אותו. מול אייקון כזה נדרש יותר מאלתור סתמי במשקל נוצה, וכך זה גם נשמע: ציונות כקיטש, מסרים בעומק של סטורי והמנון כאקססורי
אם מדורות השבט הטלוויזיוניות מבטאות משהו בנפש הישראלית, הרי שגלגל החדשות חסר המעצורים, שלא עומד לעולם ברדיפה אחרי הסנסציה הבאה, הוא סימפטום חברתי לאדישות, לחוסר סבלנות ובעיקר להדחקה
על אף ההתרגשות שבחזל"ש, האירוויזיון סיפק ערב די משעמם ומפוהק בסך הכל. כאילו אחרי שנה בלי הופעות חיות וקהל, כולם רק רוצים להעביר את האירוע בשלום בלי שהאדמה תיפער וייצא ממנה אסון חדש. גם השידור מישראל לא היה מלהיב במיוחד, ולעתים גם דלוח
מה שעלה שוב ושוב בשיחה באולפן של קשת עם אמו של חלל צה"ל הדר גולדין הוא הצבעה על ביטויים ריקים שכבר לא מספקים אותה (ובצדק). המחאה שלה היא כלפי הנהגה שכשלה בהשבת בנה, אבל גם נגד משפטים חסרי משמעות שאולי טובים מספיק בשביל כותרת במהדורה, אך לא משנים דבר בשטח
שורת אנשי תקשורת נעזרו במילים כמו "פרעות" או "פוגרומים" כדי לתאר את ההתנגשויות האלימות בין ערבים ויהודים בערים המעורבות בשבוע החולף, אלא שזהו מסגור שגוי, צבוע ומסוכן, הגובל בחוסר אחריות. חייבים להודות: הכאוס המסוכן ברחובות חמור מספיק גם בלי להיזכר בקישינב
למה כל הופעה צריכה להסתיים בחצות? למה האלגוריתם של נטפליקס מתעקש לא לתת לנו להיפטר מכותרים לא רצויים? האם נוכל אי פעם להבין בלי כתוביות מה שחקנים צעירים אומרים? לכבוד שבועות והתחושה האופטימית הכללית שאפשר לתקן, הנה חמישה דברים בעייתיים והדרכים לתקן אותם
"ערב אחר" מתמקד בחיים לצד האובדן, וביתר שאת בהזדקנות, וכולל רגעים מהממים ביופיים, ובעיקר צובטים. אך הטקסטים אינם חזות הכל. "ערב אחר" הוא אלבום מגוון, שמצליח להיות בו בזמן טיפוסי לאלברשטיין, ובו בזמן גם אחר ומחדש
אפרת בן צור וסשה דמידוב הם פנומנים שמחזיקים על גבם את ההצגה, אבל מה שהופך את "הכלה וצייד הפרפרים" לחוויה תיאטרלית מהממת הוא השימוש של הבמאי יאיר שרמן בשלל האמצעים האמנותיים של התיאטרון, בחירות שמתנקזות לכדי יופי טהור - רומנטי ומריר, מלא כוונה ואירוני
חלק מההצלחה של "מועבט" של בן זקן ודי-ג'יי איתי גאלו קשור בזיהוי של הרגע - כשהמועדונים חוזרים, כשריחוק חברתי הוא כבר לא עניין, וגם לא סגרים. השיר הזה יכול להיות ה"שני משוגעים" של עדן בן זקן, להיט קרוס-אובר שגדול יותר מגבולות צרים של ז'אנרים, ומצליח בהתאם
"ארץ נהדרת" הצליחה בעבר לחרוג מהנוסחה שלה עם משפטי מחץ כואבים אחרי אירועים לא מצחיקים בכלל. הפעם היא נשארה עם החיקויים המוכרים, כאילו היה זה פשוט עוד שבוע מטומטם בשיח הישראלי, מבלי שתומחש באמת עוצמת הרעש. מול האסון הכבד, הסאטירה נראתה אמש מוגבלת מאוד
הפוסט הפוגעני של ירון לונדון הוא שלשול מילולי חסר טאקט, אבל הוא לא חדשות. כשאנחנו מדברים על טרגדיה כל כך קשה ומרובת נפגעים, האם פוסט פייסבוק - של אדם שאינו באמת רלוונטי לסיפור המרכזי, שהוא אסון מירון - לא מתגמד לנוכח הפרופורציות?
הרגעים הטלוויזיוניים החשובים ביותר בסוף השבוע הבלתי ניתן לעיכול הזה - כלומר: היחידים שחדרו מבעד למסך העמום - היו אלה שבהם אנשי החדשות חרגו מהשיחה המנומסת. כשתמר אלמוג נחנקה מדמעות וגיא פלג רתח מזעם - הם נתנו ביטוי לתחושות הצופים
העונה הרביעית של הסדרה, שמדגישה את הפוסט טראומה של קורבנות משטר הטרור, מתנהלת בקצב מהיר יותר מקודמותיה ואסתטית לא פחות, אך סובלת לעתים מכתיבה מעט חלשה. למרות רגעים של חיוורון, כשהיא במיטבה - היא עדיין גילום מרהיב של כוח ההתנגדות למול רוע ואלימות
נפרד ממאיר אריאל, סופד לרבין, נאחז בזיכרונות ולא מוותר על אמירה חברתית: "הרצל לילנבלום" הג'אזי והאיטי שיצר חנוך ביחד משה לוי ואלי מגן מחזיר את מלך הרוק הישראלי בדימוס לאלמנט שלו. להיטי המחאה שחרכו את הרדיו נשארו בחוץ בצדק, בפנים נותרו שירים טובים יותר
