כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
הדבר היחיד שהזכיר גמר אמש בתכנית הדגל של קשת 12 הייתה ההכרזה על פרסומת הגמר - והנה כל התורה על רגל אחת. אולי הגיע הזמן להכריז על מותו של "הגמר הגדול", אם זה מה שאחת התכניות הנצפות בטלוויזיה מציעה בסוף דרכה
הרבה יותר מאשר תחרות ספורטיבית, "נינג'ה ישראל" (קשת 12) היא חלק ממכונת הכסף והפרסום. הערה קטנה של רותם סלע הבהירה את זה ישירות, בלי כל דיבורי הסרק: מעבר לאדם, יש פרסונה טלוויזיונית, ומעבר אליה - יש קמפיין
על פי נתוני מדיה פורסט, "רסיסים" של רביב כנר, שהיה אחד הבולטים השנה, הגיע רק למקום ה-25, אייל גולן ושרית חדד הם הזמר והזמרת המושמעים ביותר, למרות נוכחות כמעט אפסית לשניהם ברשימת חמישים השירים המושמעים. רק 17 מ-50 השירים כוללים קולות נשיים. כל הפרטים
המחזמר הביוגרפי משיריהם של נתן אלתרמן ותרצה אתר הוא אירוע בימתי צעקני ונפוח מחשיבות עצמית שמאחוריה אין אלא יומרה ריקה. הדמויות דלות, הדיון שטחי, וגם השירים אינם מפצים על ההצגה המשעממת, הגדושה ונטולת ההשראה הזו
אין הרבה פירוטכניקה קולנועית ב"ענת גוב - על החיים ועל המוות", אבל האמת היא שלא נדרש הרבה כשבמרכז ניצבת גיבורה שאין להגדיר אלא כחד פעמית. מתוך מילותיה עולה אדם כל כך חד ומהפנט, רהוט ומקורי, והצופה פשוט נכבש על ידי התשובות הישירות והמפתיעות
שלמה ארצי נמצא בשלב שבו הוא יכול לספק הצהרות גדולות ולהיכנס בכל מי שרק מתחשק. אבל בריאיון הנדיר לרוני קובן (כאן 11) הוא העדיף להוציא אל האור את הפגיעות שלו ואת המציאות הכואבת על הזמן שחלף. בתוך הכוחנות השלטת, הכנות הזאת חיונית כמו מים לצמא
"חוזר לשם עכשיו", הממואר הקולח של שחקן הנשמה של הרוק הישראלי, מלא בהרהורים קצרים על הקריירה המרשימה שלו. מדובר בספר מהנה, אך אפשר רק להצטער שתורן בחר שלא לגולל את סיפורו באופן שיטתי יותר והסתפק במשפטים ספורים על מה שהייתם רוצים לקרוא עליו 200 דפים. ביקורת
זו לא קירל שמנצלת את יס, אלא ההפך: הדמות של הכוכבת הפופולרית בישראל מוצגת פעם אחר פעם בפנטזיות שהמשותף להן הוא חוסר רגישות כלפי המיוצגים, ובדרך מוותרת גם על החיים הפרטיים שלה
טלוויזיה בינונית, מסרים חד מימדיים, אווירה של חוסר רצינות ותוכן מסוג אחד ויחיד. השקת שידורי עכשיו 14 נראתה כמשדר בחירות נצחי שאין לו סוף והתחלה, כאילו את הקהל הזה לא מעניינים החיים עצמם. האקטואליה בערוץ לא מציעה לו דבר מלבד עימות פוליטי נטול כבוד
כמו בתקשורת הפוליטית, גם תכניות סאטירה נוטות לסבול בסוף מאותה הבעיה: קל להתעסק בפרובוקציות וללעוג להן, וזה נוח יותר מלהתמודד עם דברים נפיצים או חשובים יותר
מבחינה מוזיקלית, הסדרה החדשה של כאן 11 היא מלאכת מחשבת מושקעת עם ערכי הפקה גבוהים. הבעיה שטמונה בה, לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, היא התסריט. העלילה מתקדמת לאט מאוד ובנימה עגמומית מאוד, ומתקשה לסחוף או לרגש
ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב היו יכולים פשוט להמשיך לנוח על זרי הדפנה, אבל הם החליטו לאחד כוחות לטובת להקת-על חדשה, ובהתאם הציפיות ממנה היו בשמיים. מצער על כן לגלות עד כמה האלבום המשותף שלהם חלש. וגם: להקת למהלא היא כמו שמיכה ושוקו ביום גשום
רגעי הפתיחה של "אולפן שישי" לא היו מונולוג, כי אם זרם תודעה אקראי, ילדותי, משולל היגיון פנימי, ובעיקר חסר משמעות. לקושמרו ועורכיו אין משהו חשוב להגיד על החדשות, אז הם אורזים אותן כסטנד-אפ רדוד ואינפנטילי. אבל למה? מה הערך של זה?
הופעה של דמות עיתונאית כמו מצליח בתוכנית כמו "הזמר במסכה" מטשטשת את הגבולות ומוכיחה שאלה בעצם שתי זירות של אותו קרקס טלוויזיוני ניהיליסטי. בערוץ המקביל, ה"אודישן" של גיא זוארץ ב"אקס פקטור" היה התגלמות נוספת של טלוויזיה שפועלת נגד עצמה ונגד הצופים
כמו "היורשת" הקומית, גם "מנגן ושר" צוללת בהרבה אהבה למוזיקה המזרחית ולסמליה הוותיקים, וכמוה בנויה על תבניות מוכרות - אך מתנהלת בקצב אחר לגמרי. נטוותה כאן סדרה עדינה, שאוהבת את גיבוריה ומתרחקת, רוב הזמן, מהגזמות
בסדרת הכתבות שלו במהדורת 12 מתמקד חמו בעיקר בניפוץ דעות קדומות, ומצליח להסביר בנחת, בלי צעקות, שאולי המציאות נראית קצת אחרת מאיך שהיא מוצגת. הוא מנהל את השיחה בנחת, מודע לכאבים של הצדדים, תוך שהוא הולך נגד המוסכמות הטלוויזיוניות - וזה הצליח לו בענק
הכוכבית שמעל מהדורת שישי החדשה של כאן 11 היא אולי לא אסון, אבל בהחלט מובילה למבוכה בלתי נמנעת. בצילה, "השבוע עם גאולה" ניסתה להציג אלטרנטיבה שאפתנית ומעוררת הערכה למתחרותיה, שהתבזבזה על משדר איטי ודי משמים, רחוק מאוד מאיך שאמורה להיראות תוכנית דגל
"סכנת משחק הדיונון" זעקה הכותרת באולפן של תמר איש-שלום בחדשות 13, רגע לפני שליאור ורוצלבסקי תהתה בכתבה איך משרד החינוך עדיין לא הגיב לסדרה למרות כמה פניות אליו. עם כל הכבוד לפאניקה המוסרית התורנית - לא סדרות בטלוויזיה אחראיות להשחתת הנוער
המורשת הבעייתית של "צל של אמת" גרמה לכך שיש לקחת בעירבון מוגבל יצירות פשע אמיתי, אבל בכל הזהירות הנדרשת צריך לומר ש"למה אמרתי אני" של יס דוקו הוא סרט אפקטיבי, מצוין ומשכנע
קשה לראות לאן הסדרה החדשה של כאן 11 הולכת, ואיזה מין מוצא יש לדמויות הללו מהסבך שאליו נקלעו, אם בכלל. בין אם היא תתגלה כהפתעה גדולה בהמשך העונה, ובין אם לא, "עלומים" מספקת עוד תזכורת לתהומות שאליה יכולים להגיע נערים, כשהתנאים גרועים מלכתחילה
הראפר המצליח שוב הפציץ עם שורות חדות ותוך ניכוס שירים עם מעמד כמעט מקודש באלבום מהנה ומגוון, אבל עם המעמד מגיעה האחריות - ומאמן שנמצא בליגה משל עצמו ציפינו ליצירה מטלטלת בהרבה. וגם: אל תפספסו את הראפ המרהיב של טדי נגוסה
המותחן הספרדי ההיסטורי מגוחך ומופרך, הגאון מאחורי "מי מתגורר בבית היל" עושה זאת פעם נוספת, וגם סדרת האנימציה שאין באמת שום סיבה לצפות בה אלא אם כן אתם ממש אוהבים את שיקגו. זה מה שחשבנו על "שם קוד: יגואר", "טקס חצות" ו"דודתי המגניבה"
סרטו של יאיר קדר נדמה כמו מסיבת פרידה מהסופר הנערץ, ושלל מרואיינים הגיעו כדי לכבד אותו במחווה יפה אחת אחרונה. זהו דיוקן שלם וחביב אמנם, שמתמצת אולי את כל מה שצריך לדעת על עוז, אבל רחוק מלהלהיב ולחדש
סדרת הלהיט הקוריאנית האלימה משחקת על הפער שבין אסתטיקה ילדותית לבין דיסטופיה רצחנית, ובו בזמן היא גם סאטירה על יחסי כוחות בלתי אפשריים בין עשירים ועניים. גם אם העלילה צפויה, הסוף חלש ולא כל הפרטים מחודדים עד הסוף, קל וכיף להמשיך לעוד פרק ועוד אחד
המוזיקאי, שחגג אתמול עשור של פעילות מוזיקלית בזאפה לייב פארק בראשון במופע רווי אורחים ושירים, סיפק תמורה מלאה למעריצים שלו. לגושן יש קול, יש כריזמה, והוא יודע להחזיק במה. אבל עבור מי שלא נמנה על הקהל השרוף, העומס האדיר הזה עבד מעט כבומרנג
מילות החכמה של ספר קהלת, שאותן אנחנו קוראים בסוכות, העניקו השראה לשלל שירים נפלאים, מעפרה חזה ועד גבריאל בלחסן, מנעמי שמר עד ברי סחרוף, מארז לב ארי עד שמוליק קראוס. לרגל החג, חזרנו אליהם
ראש הממשלה נמנע אפילו מלקרוא בשמו של ראש הממשלה הקודם - מול תקשורת שנמצאת עדיין בייסורי גמילה מנתניהו. התוצאה הייתה סבב ראיונות משעמם, בדיוק כמו הסיפור שבנט רוצה לספר על הממשלה הנוכחית
תוכנית המתיחות הבערך-חדשה של קשת, בהנחיית אבי נוסבאום ועדי אשכנזי, בסופו של דבר די בינונית. "צא מזה" אכזרית במידה אבל לא יותר מדי, וגם לא קיצונית באמת (וטוב שכך). היא לא מצטיינת במיוחד גם בשום פרמטר אחר כדי להפוך למשהו שהוא יותר משומר מסך
התכנית החדשה של רשת 13 צינית משום שהיא מתעטפת בנושא חשוב ומרגש כמו הורות בליווי פס קול נוגה, אבל בתוכה היא בעצם מאה אחוז מציצנית ורכילותית; היא גם מיותרת - כי בשביל לחטט בחיים של אנשים מפורסמים יש מספיק תכניות בטלוויזיה
הטריילר ל"מטריקס" החדש נראה איום, טכני נורא, חסר נשמה. הכל נראה כמו קלישאה. כש"מטריקס" המקורי יצא הוא תפס במדויק את החרדה המערבית במפנה המילניום. ב-2021, לעומת זאת, כל מה שנותר הוא רק נוסטלגיה ריקה
