כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
בנצלו את הכאוס הפוליטי והצמא לבהירות כלשהי, הכריח יו"ר רע"ם את התקשורת אחרי שנים של הדרה לעצור הכול, לשדר הצהרה של מנהיג ערבי-ישראלי ללא שאלות ולהציב אותה במרכז הדיון העכשווי. מעבר לשינוי בסדר היום, את הבשורה האמיתית באולפנים מציגים אנשים אחרים
הישירות של אהוד ברק מאפשרת לו להגיד כמה דברים שחריג לשמוע בפריים טיים הישראלי, על הנכבה, הסיכולים הממוקדים ו"כיבוש נאור". הכנות שלו מבלבלת, כי ברק אינו באמת מהרהר אחורה על מעשיו או מביע חרטה. מבחינות מסוימות, זה עדיין חלק מהמלחמה על המורשת
קאסט ה-"VIP" פושר מאוד, המנחים הסבירים לא עוזרים לתוכנית להמריא, ואמנם טראש יכול להיות אחלה אם הוא מוצלח, אבל "זוג מנצח VIP" לא מעוררת שום דבר מלבד אדישות ופיהוק. זה פשוט לא מעניין באופן קיצוני. לא המשימות, לא התגובות הצפויות, לא ההיעלבויות, לא כלום
"להיות מאושר", החדש של גולן, מותיר רושם חצוי: גולן הוא ווקאליסט מצוין, אבל הפעם הטכניקה לא מיתרגמת רוב הזמן לרגש או שיאים, למעט שני שירים שזורחים מעל היתר. וגם: האלבום החדש של איה כורם הוא הטוב ביותר שלה, ותומר ישעיהו מחדד את הסאונד המוכר שלו
התעסקות עצמית, מחול חיזור אווילי כלפי הסוקרים, כותרות פומפוזיות על המדגמים, ואגרוף אחד בבטן שייקח לנו זמן להתאושש ממנו: יום השידורים המיוחד בשלושת הערוצים המרכזיים הדגים כיצד השיחה על חיינו, כלומר על הכול - הופכת לשיחה על כלום
אם כבר חוזרים להצביע בפעם הרביעית בשנתיים, הכנו לכם - ימנים ושמאלנים כאחד - פלייליסט מגוון של שירים עם קשר רופף לבחירות, דמוקרטיה ומפלגות. בקלפי זה הקול שלכם שיכריע, אבל כאן - המנגינה היא שקובעת
בכל פעם המהדורות מצטחצחות לקראת יום הבוחר, והטרנד המסתמן השנה, במקום אולפני ערב בירושלים הקפואה, הוא הצגת הדמיות וירטואליות של המשכן. מעבר לשינוי במאזן הכוח בין השטח הפוליטי להתרחשות הטלוויזיונית, מסתתר כאן משל עגום על יוקרתה האבודה של הכנסת
סרטו של עידו הר ששודר בכאן 11, ובו נחשפת דמותה וגרסתה של אולה קרבצ'נקו בפרשת רצח תאיר ראדה, הוא יצירה מדכדכת ואפקטיבית בצורה בלתי רגילה, שמזכירה שמנגנוני הספק צריכים לעבוד גם כלפי הטלוויזיה וז'אנר הפשע האמיתי כולו
גם ב-2021, חזרה של אחת הדמויות האולטימטיביות של הרוק בעשורים האחרונים היא רגע דרמטי ומרגש. מתוך מערבולת משפחתית וגילוי האבהות, ודרך חזרה לזכרונות שנוזלים בין האצבעות, נעם רותם רקם אלבום שדורש סבלנות עד שכל סודותיו מתגלים לאיטם - ומצליחים לנצח את החושך
התוצר החדש מצד חברת ההפקות של הזוג הנשיאותי לשעבר, הוא המשך ישיר לניסיונותיה של מי שהייתה הגברת הראשונה לקדם תזונה בריאה ואורח חיים בריא בקרב ילדים באמריקה. צרפו לזה סיבובים בעולם, שירים מקוריים וריקודים בנוגע לירקות ופירות טריים, ותתקשו לעמוד בפניה
הפרק של "חשיפה" (קשת 12) על "המורד" ישראל פריי התקשה לחדש, לעורר עניין ולהסעיר, אלא בעיקר שמר על אותה תחושת מיאוס ממצב השיח. בסרט הזה כבר היינו, ואולי הוא אף פעם לא נפסק
"צ'אדור נוטף מי גשם" מגולל אפיזודות מההיסטוריה האישית-משפחתית של הזמרת, המלאות בתיאורים כנים של כאבי ילדות, טראומת ההגירה - וגם הגילויים הראשונים של המוזיקה. ההתבוננות הפנימית הזאת מתגלה כמנוע יצירתי יעיל, ומספקת הצצה מרתקת אל האדם שמאחורי הלהיטים הנצחיים
הסדרה של רון כחלילי (HOT8) בוחנת בדאגה את ההסתגרות הגוברת בין חרדים, דתיים-לאומיים, מסורתיים וחילונים, ומציגה מסמך נוקב על האופן שבו ניכור מיתרגם לאיבה פוליטית. גם אם לא כולה משכנעת באותה מידה, כדאי לצפות בה כדי להבין את עומק התהום הנפערת בחברה הישראלית
מוזיאון העם היהודי, שכעת נקרא "אנו", שינה את פניו אחרי שיפוץ מקיף והשקעה עצומה. כעת, הוא מבקש לשנות את הנראטיב של ההיסטוריה היהודית: לא עוד "מפוגרום לפוגרום" - אלא סיפור הצלחה בינלאומי, רב-מוקדים ובעיקר רב-גוונים, שכל יהודי ויהודיה אמורים למצוא בו את עצמם
רוב הדמויות וההתרחשויות סביבן מהנות לצפייה, אך הקומדיה החדשה של שמואל הספרי שעלתה אמש בכאן 11 די מייגעת, בפרט סביב המצאות דלוחות כמו "האח השורד הבא", או הדינמיקות הפנים-מפלגתיות שמוצגות בה
הטפטוף האינטנסיבי של קאברים כבר הפך למבול: פרויקטים חגיגיים, מחוות מושקעות, ועוד מכל הבא ליד - כולם חוזרים אחורה. כמו הרבה דברים אחרים, גם זה כנראה קשור לקורונה. נדב מנוחין סוקר כמה מהם: מהמוצלחים (פוליקר, בלזיצמן ואפרת) למאכזבים (חידוש אהוד בנאי)
החלטת יו"ר ועדת הבחירות לפסול לשידור את הופעת נתניהו בתוכנית "סטנד-אפ ניישן" צורמת, וספק היה צורך ממשי למנוע מהציבור צפייה ברצף דאחקות בינוניות וסבירות. אלא שבניסיון למנוע את אותה "תעמולה" דלוחה, ייתכן שהוא סיפק לקמפיין הליכוד דלק יעיל בהרבה
הכתבה של "המקור" על אריה שיף, שירה למוות בבדואי שניסה לגנוב את מכוניתו, הציגה את שני צדי המתרס - נראטיב אלגנטי וכביכול רגיש, אבל לא מספיק משכנע. השניים קיבלו החלטות רעות עם השלכות טראגיות. הטענה שבתנאים דומים רוב האנשים היו נוהגים דומה היא הנחה לשניהם
הפרסומות המוזיקליות החדשות של בזק ו-yes מתרחשות שתיהן בעידן המגיפה, אך את הצרות האמיתיות מחליפות בעיות חמודות, ניהיליזם והתעלמות בוטה מהפילים שבחדר. בינתיים, האמת המרה מתעקשת להיחשף בין השורות, גם אם לרגע על המסך המציאות נראית כמו מיליון דולר
המפגש היצירתי בין שרית חדד וקובי אוז הפך את "יאללה לך הביתה מוטי" לרגע תרבותי מהדהד: פופ פמיניסטי עם שפה מקורית, בסגנון שנאבק על הערכה, ומלא הומור בתוך שנה עצובה נורא. כעת הם מסבירים כמה חשוב היה לשיר על אישה שלא מוכנה לספוג ואיך כרגיל הקהל הבין לפני כולם
למרות כמה בעיות שהיא לוקה בהן, הסדרה של כאן 11 שבה מתראיינים שופטי עליון לשעבר מרתקת וטובה. כשמול הביקורת הארסית ברשת ניצב דיון שקול, מדוד והגון - הצופה הענייני, גם אם הוא מתנגד נחרצות להחלטה הסופית, יכול להשתכנע שלפחות יש שופטים בירושלים
בסדרה החדשה של HOT8 בוחנים עברי לידר ופרופ' יורם יובל שברון לב מפן אמנותי ומפן פסיכולוגי. במקום ששני צידי המשוואה יעצימו אחד את השני ויבהירו זה את זה, המטען "המדעי" משמש יותר כקישוט לשירים. הלב של הסיפור, אם כן, נותר בסוף מוזיקלי, וגם זה לא רע
גם בלי לחדש הרבה וחרף מבנה מבולגן, הסדרה "שרון" (כאן 11) מקיפה את כהונת ראש הממשלה לשעבר ומגיעה לתובנות מרתקות על הדרך שבה ההיסטוריה הישראלית חוזרת על עצמה כטרגדיה וכפארסה. ובכל זאת, חסר בה דיון עמוק יותר על מורשת האיש השנוי במחלוקת, ומה שנותר ממנה
מהריאיון הארוך במיוחד של ראש הממשלה בחדשות 12, יישאר בעיקר החיקוי המלעיג של ניסיון עיתונאי לדרוש תשובות על ניהול משבר אסוני. גם לוי צחקה מול החיקוי. איך אפשר שלא: זאת ההוכחה האולטימטיבית לטבעו האמיתי, המשחקי, של האירוע: לא זירה של שאלות ותשובות, אלא בידור
בתכנית החדשה של ארז טל וישראל קטורזה יש צחקוקים פה ושם. אבל האמת היא שההומור של השניים עבש, מאוד עבש. רשימה חלקית: בדיחות "אשתי וחמותי" לרוב; עקיצה דוחה על המשקל של עודד בן עמי; דיפ-פייק אווילי של גנץ שר "בדד". דלוח דלוח דלוח. לא עדיף כבר לשבץ את "משיח"?
האלבום החדש של מירי מסיקה הוא אלבום טוב מאוד, אבל אם היא רוצה לשחזר את ההתפוצצות שלה כשהתגלתה לפני 15 שנה, היא חייבת לאתגר את עצמה באמת. וגם: אביגיל קובארי היא זמרת הרוק הטובה ביותר בישראל - והאלבום החדש שלה הוא לא פחות ממעולה
למרות המחווה הסמלית של עיתונאי קשת 12, קשה להגיד שהם עשו די כדי להציב את המאבק בתופעה האיומה הזאת במקום מרכזי בסדר היום. אם באמת רוצים לעשות זאת, הגיע הזמן להתחיל לדרוש תשובות ממקבלי ההחלטות בכל ריאיון ופאנל, על חשבון עיסוק שווא בספינים וקמפיינים
מבלי לזלזל חלילה באסקפיזם נחוץ ואפילו מהנה, הרי אין דבר פחות חשוב מ"נינג'ה ישראל", גם בימים רגילים ובטח עכשיו. התיאור של התכנית והגמר שלה כאירועים חשובים הוא נלעג ומופרך, וחושף עד כמה אין מאחורי הכותרות האלה כלום. מדובר ללא ספק בבידור חסר החשיבות מכולם
מעט מאוד מאבקים חשובים כמו המאבק למשפט צדק, ולא במקרה הקולנוע התיעודי פונה אליו בשנים האחרונות. סיפור המסגרת של אדם חלש הנאבק במערכת אימתנית שתעשה הכול כדי להגיע להרשעה, הוא מסוג החומרים שמהם נבנה קולנוע טוב. אבל נדמה שהתחקיר של כאן 11 פוסע בנתיבים אחרים
יש משהו ציני בקמפייניזציה של התקשורת, מסוכן יותר משיח ברנז'אי שמפספס את עיקר הסיפור. כשמתעסקים כל כך הרבה בשאלה איך מעבירים את המסר, ולא באג'נדה עצמה, נולד שיח ניהיליסטי שבו התוכן נדחק מפני הצורה, והיעד (מספר מנדטים, הבאת אנשים להתחסן) גובר על הסיבה
