כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
ההיפתחות של צמד החיילים השונים זה מזה, סטריאוטיפית ככל שתהיה, נוגעת ללב כי היא רומזת לנו על כל התכניות של כל החיילים הצעירים שלא זכו להגשים אותן. במקביל, החיילים מבינים שעליהם לסמוך רק על עצמם
הגברת הראשונה של הרוק הישראלי חזרה להתפוצץ, אייל גולן ועידן רייכל הפתיעו לטובה ובכל זאת שעממו, ענבר זיגדון מצטיינת פעם אחר פעם בשדה רווי באמנים אחרים, ואילו צליל אברהם באה ביציאה דוקרת ויפה. נדב מנוחין סוקר סינגלים חדשים
בלילה שבו טרם הסתמן ניצחון ברור, הגלים הפתוחים באולפנים עשו מה שגלים פתוחים עושים: לטחון מים ולחזור על המילים "ערב היסטורי" ו"היחס לישראל". לרגע אחד ב"חי בלילה" היה גם מי שטעה לחשוב שמרכז העולם הוא נווה אילן ושיונית לוי היא מנהיגת העולם החופשי
הכאוס המטורף במפקדה בנפח שמראה כיצד הכול קורס, ההתפרקות של כוח השריון בהנהגת כספי ההולך ומשתגע, והמפגש האנושי בין אבינועם לחייל הסורי שבסך הכול רוצה לחזור הביתה להורים. "שעת נעילה", פרק 4
מאביב גפן עד מירי אלוני, מיפה ירקוני עד עפרה חזה, מישי לוי עד מיטל טרבלסי, מ"שיר הרעות" ועד "דו"ח רצח": על חייו ומותו של ראש הממשלה ושר הביטחון שנרצח על ידי מתנקש נכתבו עשרות שירים, בעוד שירים אחרים הפכו מזוהים עמו ועם זכרו. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק
האח הצעיר של אוסף הקאברים קצר יותר ומסעיר פחות, אך נהנה מכמה ליהוקים מפתיעים. בין היציאה של דנה אינטרנשיונל לשיעמומון של עדן חסון, מסתבר שכל מה שצריך זה לחבר להקת רוק עם זמרת ותיקה. עכשיו נשאלת רק שאלה אחת: למה בעצם אנחנו לא שומעים אותן יותר?
העימות הגובר בין מרקו לכספי, משימת ההתאבדות שממתינה לשריונרים, ההתנצלות שלא תגיע בפני איש המודיעין אבינועם ומראות החורבן המזעזעים מזירת הקרב בגולן שהובילו לקריסתו של מני בן דרור. נדב מנוחין מסכם את פרק 3 ב"שעת נעילה"
מה שרה"מ מכר לישראלים במסיבת העיתונאים זה לא ממש את החברות החדשות שלנו או שלל הסיבות לרקום איתן קשרים - אלא את המסר שבזכות השלום איתן יהיה זול יותר לטוס מעליהן בדרך ליעדים אחרים. ערבות? כבוד הדדי? השלום על פי נתניהו הוא חלום על טיסות מהירות לברזיל
הדרמה החדשה של כאן 11, המשחזרת את ראשיתה של מלחמת יום הכיפורים, נהנית מסצינות קרב נהדרות ועיצוב מרשים, ומתארת את המלחמה כגיהנום של ממש. אולם משחק מוגזם ועיסוק פשטני בקווי השבר של החברה הישראלית מאפיל על כך. חווית הצפייה בה, אם כן, תלויה בפער הציפיות
סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" תעלה הערב (שני) בערוץ כאן 11, כשבמרכזה התרחשויות מלחמת יום הכיפורים. זו הפקה גדולת ממדים, בהשתתפות שורה של שחקנים מוכרים המשחזרים יחד קרבות ואירועים מאותה מלחמה. הנה כל מה שצריך לדעת על הסדרה לקראת עלייתה
אחרי כמעט 20 שבועות מחאה רצופים, מהדורות הסופ"ש החלו להפנים שהן משדרות מאזור מלחמה שבו אזרחים שלווים מותקפים מדי שבוע, הגם שניסוחים אומללים מאלחשים את האמת המרה הזאת. רצף האלימות הולך ומסלים, והשאלה היחידה היא האם נתעורר לפני שזה יהיה מאוחר מדי
סרט הדוקו הנפלא "רצח בקולנוע צפון" (כאן 11), שביים אבידע לבני ויצר ירון לונדון, הוא סרט מסעיר, עשיר במרואיינים וחומרי ארכיון, בלוקיישנים משלוש יבשות, ובעיקר סיפור מצוין שנבנה בהדרגה עד לסוף הבלתי נמנע. הוא מתחיל אמנם כדוקו פשע ומהר מאוד משתדרג מעלה מעלה
ברשת 13 הציגו בהילוך איטי ובמוזיקת יום הזיכרון את בעל העסק המיואש שהשליך את סחורתו בפני הקהל שבמדרכה. בקשת 12 הובא הסרטון בלי קישוטים מיותרים, מסתיר יותר משהוא מראה, מה שרק המחיש את הכאוס. אבל החשוב מכול היה הדברים שאמר בעל החנות
אוחנה הולך בעקבות הנגבי ומזלזל בעיתונאי של הערוץ שבו הוא מתארח, נציג המשטרה מפיץ בשידור טענה נבזית כלפי המפגינים שהתגלתה כבדיה מוחלטת, ומהדורת השבת שוכחת שהכתבים שלה אינם הנושא שלשמו התכנסנו. סיכומו של עוד ערב מתסכל מול המסך
הוא הפעיל "טרור" עצמי, מרוצה רק מחמישה שירים שהקליט, לא דרך בגל"צ כ-30 שנה, חושב שהתכנית המיתולוגית שערך הייתה שערורייתית ובטוח שהפופ סיים את דרכו ושההייטק יציל את ישראל. בספר שנע במעגלים, מחטט סולן גן חיות ועיתונאי הרוק המשפיע בפצעיו. לפחות הסוף חם ומתוק
לבנו עם אתגר על כך שהותקף, וברכות על האומץ להתעמת מול בריונים, אבל החשיבות העצמית המוגזמת של השריף הבלתי נלאה משיגה את האפקט ההפוך. כשאתה הופך להיות הסיפור, כנראה שהשליחות חשובה פחות. בנוסף: כל גורמי העוול בסדרה "מחוז ירושלים" לא נענשו
המגישה ליאור קינן ועורכיה בחדשות 13 היו צריכים לעמוד יחד נגד ההצגה המגוחכת של צחי הנגבי שהתבריין על ברוך קרא בשידור - ולסיים אותה. מעל הכול, זה היה מחזה של התרפסות. מי שלא מכבד את האנשים שיושבים לצידו לא צריך להיות מוזמן לדיונים באולפני טלוויזיה
המארז המושקע מציג - עם עזרה מסיוון רהב מאיר, שלמה ארצי ועומר אדם - אמן שכמעט ולא מותח את גבולותיו, ששיריו תמיד יפים אך כלל לא מפתיעים, ושנמנע מעיסוק בכל מה שאינו חוויה דתית. בכל זאת, סוד הקסם שלו טמון בשירת הרבים שהוא מתעד, כשהופעות חיות נראות כחלום רחוק
במהדורות המרכזיות נושא נאום רה"מ נדחק כצפוי לאחר ענייני הקורונה, ובזמן אמת בחדשות 12 אף קטעו את השידור החי של הנאום לטובת ריאיון בתכנית חיסכון עם שר התקשורת יועז הנדל על פריסת רשת ה-5G החדשה. הרגע הזה אמר הכול: עד כדי כך מדובר ברגע חסר משמעות לחיינו כרגע
על העיסוק השטחי בסוגיות מהותיות, על ההתמכרות לפרובוקציות של יורם לס, על ניתוק מהציבור, על מהדורות ארוכות מדי: ערב יום הכיפורים, יש לערוצים המרכזיים בהחלט על מה לבקש מהציבור סליחה ומחילה בכל מה שנוגע לעיסוק בקורונה. אלו הסליחות המרכזיות
בין שירים על טינדר לשירים על התקפי חרדה ושברונות לב, יש באלבום החדש של איה זהבי-פייגלין החרוצה גם תקווה והתעלות, ואת סוג השירים שאנחנו זקוקים להם במיוחד כעת. וגם: עוד שלושה ממתקים מוזיקליים חדשים שינעימו את התקופה
הכל מתקתק ב"הזמר במסכה": התחפושות וואו. השופטים קורעים, המנחה מעולה. אבל איכשהו כל הקרנבל הזה מייגע ומנותק, לא שייך למצב הרוח הכללי, כאילו לא מתרחש בישראל 2020 אלא מתישהו בעתיד, ובעיקר נמרח לאיטו. גם המשחק עצמו ממצה את עצמו די במהירות
הדוקו-דרמה של קשת על מקרה אתי אלון היא תוצר חלש וזניח, לא מקורי ואף שטחי, מבחינה אמנותית ועיתונאית כאחד, נטול חשיפות, תפור בגסות ומוציא אפילו משחקניו המוכשרים תצוגות משחק מביכות
המוזיקאים הדתיים מצאו השנה, יותר מאי-פעם, קהל צמא מתמיד לשיריהם; מלבד "מיליון דולר" של נועה קירל, הפופ הישראלי לא הצליח להנפיק להיטי ענק; ההיפ-הופ הישראלי פרץ כמה חומות; והאמנים הישראלים התחילו לפתוח את הפה בחסות משבר הקורונה. זו הייתה שנת תש"ף במוזיקה
אף שהשנה החולפת רשמה צעד קטן אחורה ביחס לקודמתה, היא עדיין הניבה כמה סדרות ישראליות שנעו בין מוצלחות מאוד למושלמות. בין כל אלה ישנו ערוץ מסוים אחד שהצליח להשחיל פנימה שליש מהתכנים - כאן 11
בעוד בוושינגטון חתמו על הסכמים היסטוריים משמחים, בישראל שלט חוסר הוודאות לקראת סגר שיש בו יותר שאלות מאשר תשובות, ואז גם מסרי צבע אדום שהשתלטו על מצג הפיוס שעל המסך. את הנסיונות להמחיש את תחושת החגיגיות העבירו יונית לוי ודנה ויס מביכה אחת
אולמרט בטוח גם כיום, אחרי שסיים לרצות את עונשו, שאינו אדם מושחת, ושהכרעת הדין לגביו הייתה שגויה. בסרט הדוקו החדש, "האיש שרצה יותר מדי" של הבמאית רוני אבולעפיה (HOT8), הוא שוטח את גרסתו הציבורית לאירועים. היא לא מאוד משכנעת
"צו השעה" הוא "עבודה עברית" של ימינו: שירים מוכרים בביצועים חדשים של אמנים אהובים. האוסף האיקוני ההוא הניב כמה להיטי ענק שמלווים אותנו עד היום, אבל מה קורה בחדש? נדב מנוחין עושה סדר, מהבינוניים (לולה מארש) ועד למעולים (ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין)
התיאטרון, מדיום שנלחם על חייו, מראה בימים אלה סימנים קטנים של התאוששות. בתיאטרון תמונע השיקו את "מתחילים" בבימויה המינימליסטי והאפקטיבי של אלמה דישי, שעל אף הריחוק החברתי החיל על הקהל אינטימיות מבורכת והזכיר על מה אנחנו מדברים
כתב התאגיד עלה לשידור חי כשברקע נשמע כתב חדשות 13 אור הלר עושה בדיקת סאונד: "1,2,3,4, מגרמניה היטלר בא". היה מי שרתח וסבר שהמשפט כוון לראש הממשלה, אלא שלא דובים ולא יער. מדובר בשיר-משחק שהיה נפוץ באמצע המאה שעברה - וזה הסיפור מאחוריו
