כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
אחת המוזיקאיות המרעננות בסביבה ערכה לשיר אחד את כל העצות המיותרות שמתעקשים להציע לאמנים צעירים, מ"צריך מרפקים" ועד "תגדלי אשכים". בשיחה היא מסבירה מהו "פופ קיומי", מה גרם לה לקנא באליעד, איזה רגע עם רונית אלקבץ לא תשכח ומה היה בסצינה הגנוזה שצילמה ל"גט"
עם ההקצנה, כתבי האישום, המתקפות על מערכת אכיפת החוק וגם האלימות המשטרתית בהפגנות - יש שפע של סיבות לכעס שמביעים מוזיקאים רבים. סיר הלחץ התפוצץ והמוזיקה תפסה צד, כולל את שלום חנוך, טונה, החצר האחורית, טיפקס, ואפילו משה פרץ ודודו אהרון
מה שהופך את הסדרה של כאן ליוצאת דופן - אך גם מהווה את נקודת התורפה שלה - הוא העריכה ההיפראקטיבית הקיצונית שלה. המסיבה הזו אולי מאבדת מדי פעם את הצופה, אך היא עושה שירות חשוב מאוד בכך שהיא מבהירה שלא מספיקה רק היכרות, הגיע הזמן גם לדו שיח
הריאיון עם המפכ"ל לשעבר חשף אדם שמסרב בכל מחיר להודות שטעה. גם שנים אחרי האירוע, כשחפותו של יעקוב אבו אל-קיעאן כבר ברורה, מתעקש אלשיך לבזות את זכרו של אזרח שלא חטא בדבר. מה הבעיה לומר "טעיתי"? על מה הגאווה המטופשת הזאת מכסה?
הדברים שבאמת מטרידים את מערכת הבריאות פשוט לא נמצאים ב"המתמחים" של קשת 12, כדי לא להפריע לסרטון התדמית המצוחצח. ובלעדיהם, "המתמחים" אינו אלא מוצר בידורי חסר, משופץ ומסולף. יש דברים שפלסטר לא יכול לכסות
ההצהרה של גנץ, הסרטון של נתניהו, התגובות של שניהם זה לזה וההכנות לקראת ההצבעה תפסו באופן טבעי את עיקר לוח הזמנים. וכך זה נמשך ונמשך, עד שהגיעו התשובות, ואיתן גם ההקלה. הפוליטיקאים אכלו את מה שבישלו, אבל אנחנו אלה שנשארו עם טעם רע בפה
שיא מסיבת העיתונאים המגוחכת של נתניהו הגיע כשהדהד את הספין נגד ניסנקורן, שכבר הופרך בסוף השבוע ואז שוב על ידי העיתונאים באולפנים בעת הנאום. כששתי המהדורות המרכזיות מדגישות את הצורך בבדיקת העובדות בנאומים של ראש הממשלה, מורשת נתניהו חוטפת מכה נוספת
מפליטת הפה של גילה גמליאל לספין שהפיצה רינה מצליח, מהמריבה המיותרת באולפן שישי לתגובות המשטרה על האלימות לכאורה כלפי מפגינים. ארבע תחנות מאוסות לאורך שידורי סוף השבוע מלמדות עד כמה מזלזלים בנו. והדבר הכי גרוע? שזה נראה רגיל לגמרי
בשוליים של סדר היום הציבורי, כשממשלה מנותקת דוהרת לבחירות רביעיות והמדינה תשפוך עוד מיליונים על תעמולה גסה ונבזית, פורחת ברית של מנותקים בין הפוליטיקה והטלוויזיה. כך מהדורת 13 הציגה אמש כתבות מנותקות על השקעות בזהב או בנדל"ן וארוחות שף
למרות האומץ, "בומבה" של הדג נחש נשמע כמו שיר מאולץ שנתפר לכבוד המחאה הנוכחית בחצי כוח. בנוסף: קיקי מלינקי עושים רוקנרול טינאייג'רי במיטבו שקל להאמין לו, ואפור גשום חזרו עם געגוע יפהפה, מעורפל ודחוס
זכותם של המפגינים למחות נגד "היהודים באים", אבל הם צריכים לקחת נשימה ארוכה ולהבין - הומור תמיד היה חלק בלתי נפרד מן המסורת היהודית, והעובדה שגם חילונים משתמשים בו רק מעידה על ההתקרבות שלהם למסורת. אפשר אפילו לקרוא לזה מדרש
הבחירה של יוצרי "עפרה" של HOT8 להתמקד בחייה האישיים של עפרה חזה לגיטימית, אבל מאפילה על כל היתר ומחמיצה הזדמנות לומר עליה משהו משמעותי. לא מעט מזה נובע מכך ששלושת העדים המרכזיים לא נמצאים כדי להגיב, לכן הסדרה יודעת לספר מעט מאוד
יום חג לאומי או ספין פוליטי שיש להיזהר ממנו? המהדורות נותרו נבוכות מול החדשות הדרמטיות ולא ממש ידעו איך למסגר אותן. במקביל, התגלתה מהי באמת שאלת השאלות מבחינת הישראלים. מה נאמר: גם שלום וגם טיסות לקרואטיה באותו ערב, היינו כחולמים
הריאיון הנדיר עם שרה נתניהו אצל עופר חדד בחדשות 12 לא היה הצגה יבשה של העובדות. רחוק מכך: זכינו להצצה מיוחדת אל בית היוצר להפצת ספינים במשפחת נתניהו. הוא כולל הפרזה, התעלמות, הטמנת פרטים שקריים וחשוב מכל - התקשורת היא האויב
כשהרוצח המורשע קורא באולפן שישי להרחיק מהחברה מפגינים, נראה שהאירוניה נפצעה אנושות מרימון שהושלך לעברה. החומרה בדבריו אפילו לא נובעת מדברי השנאה, אלא מכך שיותר מכולם, הוא, אחד שהיה שם, יודע שתמיד יהיה מישהו כמוהו שידע מה לעשות, ויצליח לישון טוב לאחר מכן
הפזמונאית המופלאה, שהיטיבה יותר מכל אחד אחר לתאר עולם פנימי עשיר מתוך השגרה והיום-יום, כתבה אינספור נכסי צאן ברזל של הפופ הישראלי, מהלהקות הצבאיות ועד למוזיקה המזרחית. לרגל יום הולדתה ה-75 ניסינו לדרג את 15 השירים הגדולים שלה וגילינו משימה בלתי אפשרית
הסדרה החדשה של כאן 11 אפקטיבית, גם אם לא עמוקה מדי. תוך כדי העניינים היא מנסה לדון בשאלות של חוק ומוסר, מחויבות לערכים כנגד נאמנות, גיבוי ושתיקה כשהלכלוך נמצא קרוב לבית. מעל הכול, "מנאייכ" סוחפת, משוחקת וכתובה היטב ורגישה לדמויות שלה, ומאוד מאוד מהנה
מהפגנה להפגנה אפשר היה לצפות מצד מהדורות החדשות להבנה מתקדמת יותר של המחאה ומה שקורה בה. האמת כמעט מכמירת לב: המשדרים המיוחדים, רוב הזמן, הם מפגן תקשורתי כושל וצר אופקים, שבוהה בהמון מבלי לתפוס מה שהוא רואה
ילדים מזדקנים ושיעורי מולדת, שירים בלי דגל ומגפיים ומכנסיים שקונים קומפלט: עם הומור משוגע וסירוב לפאתוס, צליל מובחן ומורשת מפוארת, הייתה כאן להקה אחת ששפכה חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה. לכן אנחנו כל כך אוהבים אותה
האירוע הביטחוני בצפון התחיל כ"אירוע לא פשוט" שעשה סימנים של אסון לאומי, אלא שמהר מאוד התברר שהוא הסתיים מהר מאוד ושהשגרה חזרה. רק שאז נתניהו וגנץ הודיעו כי ישאו הצהרה - והתקשורת עברה מרצונה לדום
בהפגנות אתמול (מוצאי שבת) היה ניסיון רצח פוליטי, מפגינים שרוססו בגז מדמיע על ידי מתנגדים ואחרים שריסקו עליהם בקבוק זכוכית. אלימות מסוכנת משתוללת כלפי אזרחים, אבל באולפנים מעדיפים לתהות למה המפגינים לא מכבדים כביכול את ההכרעה הדמוקרטית ומי מהם שמאלני
סדרת הכתבות החדשה של אבישי בן חיים בחדשות 13, "המרוקאים החדשים" מצביעה יותר על מה שמחוצה לה: ההיעדר הכמעט מוחלט של דיון בתרבות מזרחית בהקשרים חברתיים מחוץ למסגרות מאוד מצומצמות ומגבילות. אולי יש מרוקאים חדשים, אבל ההגמוניה ממש ישנה
הגיע הקש ששבר את גב הגמל: בעלי המסעדות האנרכיסטים, מפיצי הכאוס שקוראים לעצמם "עצמאים", חברו במהלך זדוני לוועדת הקורונה בניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן. לא ניתן לזה לקרות. העולם לא ישכח את מה שנעשה כאן, ובפרט אויבינו החצופים בטהראן, דמשק ושדרות רוטשילד
אחרי אסף אמדורסקי, מוקי, חמי רודנר ותיסלם, אפשר כבר לדבר על תופעת לוואי מוקדמת, בלתי צפויה ומבורכת למחאת 2020: האמנים תופסים צד ומביעים דעה. וגם על חילוף התפקידים המפתיע בין אופירה אסייג ולדנה ויס
שעשועונים זה נחמד, בעיקר אם משלבים בו דמויות מוכרות. רק לא לגמרי ברור: זה באמת הזמן הנכון לשדר משחק שמהמר על כסף? למרות הכול, חשבנו שיהיה נחמד, רק שאז באה הפתיחה מלאת החשיבות העצמית והשאלה הראשונה שהבהירה לנו כמה כבודו של הציבור זול
הדוקו החדש על מאיר אריאל ב-yes מציג קולאז' של קולות, שירים ואנקדוטות, שיעורר הנאה ודאית בקרב כל אוהביו. יחד עם זאת, הוא מחדש מעט ומעדיף לרוץ בין שיר לשיר, בתקווה שמתוך עודף הפרטים תזדקק אולי אמת מבריקה - כמו שיר קלאסי של אריאל
עם כל הכבוד לכוכב הילדים, סרטון "האכלת הבדואים" הנוראי שלו לא היה יכול להתקיים ללא מציאות עגומה של הזנחה, אפליה ממוסדת ותקשורת שמסייעת לעצב דימוי שלילי כלפי המגזר הבדואי. במקום לצקצק, הגיע הזמן לחשבון נפש, גם באולפנים
הצורך להדגיש שוב ושוב שלא מדובר במחאה פוליטית מעידה יותר על המצב העגום של השיח הציבורי מאשר על המציאות שהשתקפה מהמסך. ובזמן שבחדשות 12 סיקרו בצורה עניינית את ההפגנה, בחדשות 13 העדיפו לראיין פרצופים מוכרים. ואז הגיעה מכת המחץ עם כתבה של אבי עמית שפוטר
האולם לא מלא, ההנחיות מוקרנות על המסכים, אסור לעמוד ולרקוד, חייבים לעטות מסיכה, אבל מי שהגיע אתמול לראות את ברי סחרוף ברדינג 3 חווה שחרור אמיתי. מגיפה, אסון, בחירות - אפשר לסמוך על ברי שהגיטרה שלו תצא עם הקהל למלחמה גם בעיניים עצומות
ניתוח דנטלי בהרדמה וגז צחוק הפכו איש רגיל לדודו פארוק הבא במיני-מחזמר היפ הופ שעלה בדיגיטל של התאגיד. ב-24 דקות מזוקקות של פרודיה מוזיקלית מופרעת שמלווה את עלייתו ונפילתו של הגיבור, נרשמת גם תצוגת תכלית של הכשרונות המקומיים הגדולים של הרגע
