כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
סדרת הילדים "גודטמה: הרפתקה חלמונית", המבוססת על קומיקס יפני ומככבים בה חלמון עצל ואפרוח נחוש ששניהם חמודים באופן קיצוני, מציגה משל נפלא על הדרך שבה ערכים כמו חברות, סולידריות והפרדת עיקר מטפל הם הבסיס למרד בעידן הרעשני שבו אנחנו חיים. אל תחמיצו אותה
סדרת הדוקו "שמיים אפלים", המגוללת את הסיפור העגום על אסון ביילמר שהתרחש ב-1992, חושף תיבת פנדורה שמתוכה יוצאים שדים איומים במיוחד. מעל הכול, היא מותירה את הצופים בתחושה של צער עמוק וחרדה: כשכך העולם מתנהל, מה אמור למנוע מאסון כזה להתרחש שוב?
חבר הכנסת בועז ביסמוט התגלה כמשתתף בתכנית "הזמר במסכה", וכשזה חוזר שוב ושוב ושוב כבר אפשר להבין: זאת לא טעות - אלא מדיניות. קשת 12 בטוחה שהביזיון הזה הוא סבבה, ושזה מה שמגיע לצופים שלה
הטוב, החלש והמטופש: "ארץ נהדרת" פספסה במערכון הפתיחה שהשווה בין מסי ונתניהו, החמיצה בגדול עם תגובה מיותרת לפרשת "שאולי", אך לפחות החיקוי של מיקי שמו הציל את המצב. שלוש הערות על הפרק של אתמול
בסרט "לאן נעלם השמאל", מתאר הסופר את תולדות המחנה כקריסה מתמשכת של הדגלים המרכזיים שלו. בעוד הדיון הפוליטי מתקשה לשכנע או לחדש, הסרט מעניין יותר דווקא כיצירה אישית על ההתבגרות של נוער הנרות, ועל מה שבאמת נעלם: היכולת להיפגש אחד עם השני ולדבר בגובה העיניים
הסדרה החדשה של כאן, שמתארת את החיים המשותפים והמופרעים של אסירי אצ"ל ולח"י, פשיסטים איטלקיים ונאצים במחנה מעצר בריטי באפריקה בשנות ה-40, היא קומדיה תקופתית שמופקת לעילא, כתובה נהדר ומצחיקה מאוד. רק חבל שהיא מוותרת על הדיוק בפרטים ההיסטוריים
מאז שעלתה העונה ה-20 של תכנית הסאטירה לפני כמעט שלושה חודשים, היא שודרה רק שבע פעמים, היכולת שלה להגיב במהירות לאירועים נפגעה והפרק האחרון והחלש המחיש זאת. מזל שגלגולי העיניים של "דפנה ליאל" היו שם אמש כדי להציל את המצב
אבי בללי עם יצירת מופת קורעת לב, ליילי חוזרים ללבנון ולאורה ריבלין ליום כיפור, ותמיר בר עוזב לרגע את הצחוקים בשיר על הלינץ' בתחנה המרכזית בב"ש. אבל זה לא הכול: לאן שלא תביטו, מהמוזיקה המזרחית דרך האינדי ועד לשלמה ארצי וקרן פלס, שירים עצובים נותנים את הטון
המחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי, על שני צעירים מכפר חב"ד שמוצאים אהבה מפתיעה בתל אביב, נראה בהתחלה כמו מעשייה דיכוטומית מוכרת למדי. הופעת אורח של משה רבנו, תכנית גיור המונית ועוד כמה תפניות נועזות הופכות אותה בכל זאת לחוויית תיאטרון סוחפת
צפייה במהדורות היא חוויה מייאשת, לא רק בגלל החדשות עצמן - אלא בגלל הסיקור השטחי והצעקני שמקיף את הכול. באקלים הזה, הכתבה המקיפה ב-12 על פסקת ההתגברות הציגה בבהירות ובעושר נושא מורכב, ועשתה מה שמהדורות אמורות לעשות: סדר בחדשות. חבל שזה כל כך נדיר
"אליס בארץ הפלאות" עובד כבר אינספור פעמים, אבל כיצד אפשר לתרגם את ההומור המיוחד שלו לשפה של תנועה? המופע "אליס" של להקת המחול מומיקס, שמגיע בחודש הבא לישראל, הפך את הנונסנס של לואיס קרול לאינספור שעשועים ויזואליים, במין מסיבת תה ממש מטורפת
בהופעה דחוסה ואינטנסיבית, עם מעט דיבורים והרבה רוקנרול, חברי ההרכב ביצעו במלואם ברצף את "דברים בלחש" ואת האלבום הצהוב והלהיטי שלהם. המירוץ הזה חסר אמנם את תחושת החגיגיות שמגיעה להם, אבל בקו הסיום ציפתה תזכורת: איזו להקה ענקית
בחסות תערובת של פופוליזם, לאומנות ואובדן אמון ברשויות, גוברים הקולות המעודדים אזרחים ישראלים רגילים לשאת נשק. כשהעיתונות מסקרת את התופעה הזאת בלי להדגיש את ההשלכות האפשריות, היא מעודדת כאוס באופן פעיל. אחר כך היא תוכל להמשיך ולצקצק על האלימות המשתוללת
המשפט "ערבים לא גרים בבני ברק", שריססו פורצים על קירות דירה בעיר, מזקק גזענות כה עמוקה וגסה שאי אפשר לטעות בה - ובכל זאת אולפני הערב הצליחו לקושש רק תגובות רפות, מיתממות ומבישות מנבחרי הציבור החדשים. אולי, מול הכיתוב השחור, הגיע הזמן שהתקשורת תמתח קו אדום
מבין כל המופעים הבזויים של פוליטיקאים על המסך, השתתפות בריאליטי כמו "המטבח המנצח" היא האיומה ביותר, וסמל ההתרוקנות מתוכן ומשמעות של עבודה ציבורית. הטלוויזיה לא אמורה להתגייס לתעמולה ופוליטיקאים לא אמורים לקדם תכניות מלאות חסויות. זה אמור להיות המובן מאליו
הפרודיה הקיצונית על רצח רבין - עוד טאבו שנשבר - המחישה שלתכנית הסאטירה אין שום כוונה להיות מנומסת בעונתה ה-20, ושאין בה פחד. זה ממש לא אומר שהיא מבריקה או מצחיקה מתמיד, אבל מעיד על מגמה: גבולות הגזרה של ההומור הישראלי מיטשטשים, והסאטיריקנים יוצאים מהקווים
מופע המחווה המתבקש למאיר גולדברג, החזרה הסוערת של דוכין לאלבום הבכורה המפעים שלו, שירי החיות המרתקים של שחר אבן צור וחגיגות העשור למופע הילדים המשובח "ענן על מקל": היינו בארבע הופעות בפסטיבל הפסנתר, ונהנינו מכל רגע
החששות של הקהילה הגאה מהקואליציה המסתמנת הביאו אפילו את נתניהו להגיב, בערך, אבל "אולפן שישי" פטרה את עצמה מעיסוק רציני בנושא והעדיפה שיחה משועשעת על שולחנות חדר החדשות עם סטנדאפיסט. בנושא כל כך מהותי, ב-12 שוב העדיפו לספק בידור במקום חדשות
בין השיחות המטופשת עם ידוענים באולפנים לפולחן המדגמים המנופח והעלוב, הערוצים המסחריים שוב הציגו קרקס של תשומת לב שניזון ממלל חסר משמעות וערך. כדאי לזכור שלרדיפת הרייטינג הזולה הזאת יש גם מחיר
כשכאוס פוליטי-חברתי מאיים על הציבור וכל צד מזהיר מחורבן מתקרב, שלומי שבן, שולי רנד, רביד פלוטניק, דורין הירבי ותמיר בר העמידו במרכז שיריהם החדשים את הארץ והמדינה, כמו בימים עברו. בין "כנען" המופתי, "ארץ ערבה" הפרודי ו"תקווה" ההזוי, אולי מסתמנת כאן מגמה
תוכניות האקטואליה מוצפות מדירוגים ומבחנים עם ערך דל בכסות של צרכנות נבונה, אבל ב"תוכנית חיסכון" הגדילו לעשות. עם מבחן הקבב בלאפה בשוק התקווה, מבחן המשלוחים מהסופר ודירוג המזון המהיר הפחות נורא ששודרו בזה אחר זה, לא ברור איך גדעון אוקו לא נקרע מצחוק בעצמו
בתכנית החדשה שלו בתאגיד, הקומיקאי הוותיק משלב סטנדאפ עם שיחות כנות ברוח "סליחה על השאלה", תוך שאיפה לצחוק על מה שאסור כביכול לצחוק עליו. הוא מתגלה כאיש שיחה אמפתי ואדיב שמוביל מפגשים אנושיים ונוגעים ללב, אבל הבדיחות שלו מחמיצות את המטרה
זמר הפופ הישראלי, שהוציא בתחילת החודש מיני-אלבום ראשון באנגלית, זכה לשבחים באתרים כמו "בילבורד" ו"רולינג סטון", התארח ב-MTV, וקיבל מחמאות גם בהופעת הבכורה שלו בטלוויזיה האמריקנית: "יש לך את זה". מרגי לוואלה! תרבות: "תקופה מרגשת". הפריצה הגדולה בדרך?
העיבוד הבימתי של "גשר" לסיפור של סטיבן קינג אולי לא מסעיר במיוחד ולא מתעלה על הסרט האהוב, אבל מדובר בהצגה מקסימה למדי עם שחקנים נהדרים, שמצליחה לרגש, להצחיק ולהכעיס. הקסם עודו מרחף מעל סיפורם של האסירים רד ואנדי דופריין, גם בווריאציה הזאת
"(ר)אבולוציה", ההצגה של תיאטרון גשר בהשראת כתבי יובל נח הררי, מנסה להציג באופן קומי כיצד הטכנולוגיה של העתיד תצמצם את האוטונומיה האנושית, ואת המחיר הכבד שבהשתעבדות אליה. למרות הכוונות הטובות, היא לא מספיק מעניינת או מצחיקה, ומתקשה להתעלות מעל לבנאליות
הקומדיה החריפה, שבמרכזה שתי פליטות להקה צבאית שנפגשות שוב אחרי 40 שנה, נהנית מהופעות קורעות מצחוק של חנה לסלאו וקרן מור ומתסריט נפלא ונוקב על הצדדים האפלים שטואטאו אל מחוץ לזיכרון הנוסטלגי. זה תענוג טלוויזיוני מלא בכישרון, עם אגרוף בבטן ושיר חדש בלב
הזמרת הנפלאה חזרה במופע חגיגי בבארבי לאלבומה השני, המופתי ושובר הלב, בערב שערבב בין הווה ועבר. כשהקהל הצטרף במקהלה נואשת לפזמון של שיר הנושא, נדמה היה שאולי בכל זאת יש כלי נשק אחד שיכול לנצח את הזמן
אצל מנהיגת להקת המכשפות, הנסיעה המהירה ברקע הסכנות האורבות בדרך היא דימוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הוא מרתק ומושך לא מפני שהוא מהדהד כביכול את האסון שבדרך, אלא משום שהוא מדגיש את האנרגיה המתפרצת שהניעה את אחת היוצרות המבריקות שפעלו כאן. במלאת 25 שנה למותה
"ארץ נהדרת" נכנסה זה עתה לעונתה ה-20, הזדמנות מצוינת לחזור בזמן ולסקור את 20 הדמויות המקוריות שיצרו היא ואנשיה. ראובן ואסתי, אירנה, הרומנים, ליהיא האשטאג, הטורטלים והפילוסים: כולם ניסחו בדיוק את הישראליות הרלוונטית של אותו רגע - ולפעמים זו שרלוונטית תמיד
הקהל השמיע את קולו חזק מתמיד, המוזיקה הישראלית כבשה את הטלוויזיה, והזמרות עשו היסטוריה. בינתיים, הפופ השתלט על הכול, ההיפ הופ נתן לו קונטרה, ומה קרה למוזיקה המזרחית ולאינדי? מסכמים את תשפ"ב
