כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
כתר ששון, שכולל את כל 24 ספרי התנ"ך, נכתב סביב המאה העשירית לספירה ומאז נדד מיד ליד. עכשיו הוא מגיע לישראל ומוצג לשבוע אחד בלבד במוזיאון "אנו" בתל אביב, וכל המעורבים מתקשים להסתיר את ההתרגשות. "בימים מאוד מורכבים, אנחנו נוגעים בדבר נצחי. קשה לעכל את זה"
ההעלאה המחודשת של הקלאסיקה השייקספירית בתיאטרון בית ליסין מתפקעת מרעיונות, נשענת על תרגום מרהיב ולא משעמם בה לרגע לאורך שלוש שעות ארוכות, גם אם יש בה גם כמה בחירות בימתיות תמוהות. בעידן של חוסר קשב ובינוניות כללית, זו בשורה מצוינת לתיאטרון הישראלי
צפייה בטלוויזיה בתקופה הקיצונית הזאת, בתוך סדרת אירועים בלתי סבירה ובלתי נגמרת, מותירה תחושה של טביעה. זה משפיע על הצופה, על הנשיא וגם על המגיש. אתמול במהדורה של חדשות 12, כשאירוע רדף אירוע, קושמרו המחיש זאת שוב ושוב, ובתסכול גובר
כולם זקוקים לאסקפיזם לפעמים, ובטח במדינה מוכת חדשות כמו ישראל - גם הצופים רוצים לפעמים לברוח אחרי אירועים דרמטיים במיוחד. אבל בקשת ורשת בוחרים הפוך: האקטואליה רועשת ומתקשקשת באולפנים כל היום, אבל בזמן האירוע הדרמטי, החריג, ההיסטורי - היא נעלמת
הקול של שלמה ארצי מלווה את ישראל במשך עשרות שנים, ברגעי הזוהר וברגעי השפל. כבכיר הזמרים בישראל, הוא לא יכול להרשות לעצמו לשתוק בזמן שהארץ משנה את פניה. ולא, לדבר על זה שכולנו אחים זה ממש לא מספיק. אלה אינם ימים רגילים: עכשיו הזמן לדבר | דעה
"לירז" הוא אלבום של תלמיד מצטיין ששיעורי הבית קלים לו מדי, ואין לו ממש חשק ללמוד משהו חדש. יש בו לא מעט רגעים יפים, אבל במקום לעשות צעד גדול קדימה - הוא מדשדש במים המוכרים והרגילים. ובשביל מי ששואף לעמוד בחזית, הרגיל הוא לעולם אינו מספיק
במשרד החינוך אומרים כי ההחלטה החריגה התקבלה רק בימים האחרונים, ומזמינים את הציבור עכשיו, חודשיים לפני הטקס, להגיש מועמדים לפרס. אשתקד זכה אביהו מדינה בפרס ישראל לזמר עברי, ובדומה לקטגוריות אחרות, פרס ישראל בקטגוריה זו הוענק עד כה רק אחת לחמש או שש שנים
הרכב הקאלט מתחילת שנות ה-2000 חזר אחרי כ-15 שנה במופע ללא גימיקים מכל סוג ועם מטרה אחת: לגרום לצופים להזיז את התחת ולהניע את האגן. בזמן שהקהל נענה לאתגר הזה באהבה, לדורבנים עצמם לקח קצת זמן להתניע - אבל אחרי שזה קרה, התחילה החגיגה. טוב שבאתם
הסדרה החדשה של כאן 11 עם יהודה לוי מתארת את תככי עסקאות הנדל"ן שמנסות "לייהד" את האזור, כשבאמצע מתנגשים פלסטינים, מתנחלים, אנשי דת ואופורטוניסטים - אלא שהיא מתקשה להתרומם מעל לקלישאות ולאפרוריות
הפרויקט הדוקומנטרי על היחידה אפופת הסוד אולי מלקט זיכרונות מאוסף מרשים של מרואיינים, אבל נמנע מכל עמדה ביקורתית או מסקנה מקורית. עם כל הכבוד להצצה הנדירה, זה לא מספיק בשביל להפוך למסמך בעל ערך
מה שהיה נפלא בסדרת הלהיט של כאן 11 הוא לא העלילה המופרכת, אלא בעיקר מה שהסתתר מתחתיה: תסריט אוהב אדם עם דיאלוגים מושלמים, שמציגים בחדות איך כל גיבוריה משחקים כל הזמן תפקידים, מעמידים פנים ועושים הצגות. למרות הכול, בסוף מגיעה גם גאולה
ריקודים בחשיכה שמתעתעים בצופים וקטעי פנטומימה מקוריים ומשעשעים: קבוצת "התיאטרון השחור" אימאג', שתגיע בחודש הבא לסיבוב הופעות בארץ, תציג כאן את הסגנון שהפך לאחד מסמליה של פראג: "אנחנו רוצים להביא לקהל הישראלי את הכי טוב שיש לנו"
היועץ המשפטי לממשלה לשעבר לא ממש פתח את הלב והמגירות בריאיון לתוכנית "עובדה". דווקא לכן, כשהוא קובע ביובש ובעייפות שישראל על סף הפיכה ושמישהו ישלם בדם, זה הרבה יותר מדאיג. הדבר הכי מזעזע, הוא שהמילים כאלה כבר לא מזעזעות בכלל
עם רשימת אמנים מרגשת ואינספור שירים שנכנסו עמוק לזרם הדם של כולנו, ערב המחווה לג'וזי כץ כלל הרבה רגעים יפים. אבל אם ננצור מתוכו רגע אחד, זה לא יהיה שיר - אלא המראה של הזמרת על הבמה, גאה ומאושרת, וזוכה לכבוד שמגיע לה
האנשים מאחורי האפוס התיעודי "מלחמת וייטנאם" חוזרים עם סדרה חדשה שבוחנת כיצד הביטה אמריקה על הרייך השלישי ופשעיו נגד העם היהודי, ואיך מורשת אפלה של גזענות, אנטישמיות ושנאת זרים מטילה צל כבד על עברה של המעצמה - וגם על ההווה שלה
אחרי שנה שבה פופ מהונדס שלט במצעדים, שירים כמו "אחותי כבר לא סובלת אותך" של שירה מרגלית ואחרים עשויים להצביע על שינוי מגמה בפופ העברי: פחות מחשבים, יותר גיטרות. מה זה אומר ולמה זה קורה עכשיו? התשובות מתחילות אצל כוכבת אחת מעבר לים, אוליביה רודריגו
בעקבות מסע הרצח הנורא בשכונת נווה יעקב בירושלים, הפאנלים הרועשים של שישי בערב השתתקו והוחלפו בשידור מתוח ומלא מועקה. כשהזעם הוא הערוץ הזמין ביותר, מה הפלא שהחיפוש הנואש אחרי דרמה דורס כרגיל את האיפוק
אחרי הפסקה של כמעט עשור, האיש והפסנתר חוזר עם "בית פתוח - חלק א'", אלבום אישי, רענן ומלנכולי למדי, שמקבל את הצבע שלו דווקא מהשירים שבהם הוא מתנסה באתגרים חדשים ומארח חברים מפתיעים. על ההתחכמויות המרגיזות שמפציעות לפעמים, מפצה גם השיר היפה שמוקדש לבנו הקטן
"דוד מלך ישראל השנייה", סרטם של רובי אלמליח ואמיר בן דוד על שר החוץ לשעבר, מיטיב להראות את כל תקרות הזכוכית הגזעניות שעומדות בפני מזרחים בפוליטיקה ובכלל, וגם מלווה בפסקול מהמם. בכל זאת, דמותו של לוי עצמו מתפספסת בתוך הדיון הכללי
הצמד התאחד בהיכל מנורה בערב נוסטלגי עם שפע להיטים ואורחים מזמנים אחרים. את מה שהלך לאיבוד בזמן וברעש, השלים קהל שיודע את כל המילים בעל פה. הרוחות של 2023 בכלל לא חדרו פנימה, אבל על המסר שהגיע בסוף, יכולים לחתום גם מי שהפגין באותו הזמן בצד השני של העיר
הרבה דברים רעים אמרו על ההבטחה הגדולה של כאן, ורובם נכונים. אבל בנכונות שלה לשחק עם ההיסטוריה בחכמה, להביט בה באירוניה ולהשתעשע עם הפאתוס ההרואי עד כדי גיחוך - היא עשתה משהו שמעט סדרות ישראליות העזו לעשות. חייבים להעריך את זה
"חברון: מעבדת השליטה" מתאר כיצד אחת הערים העתיקות בארץ ישראל שקעה לתהום של שנאה, אלימות, התבהמות ותיעוב, כולל כמה ממעשי הרצח הנתעבים ביותר שאירעו במרחב הזה. רוב הישראלים מעדיפים שלא להביט לעבר הסיוט הזה, אבל אסור לעצום מולו עיניים
עם להקה גדולה מאחורה, רשימת אורחים מפוארת, להיטים שרק השתבחו עם הזמן ומתנות שפיזר לאורך השנים לחברים כמו אריק איינשטיין, עמיר בניון וברי סחרוף - מיכה שטרית זכה לתשואות אדירות בהיכל התרבות בתל אביב, ובצדק: רק לעתים רחוקות צופים בהופעה מושלמת
מגיש "שש עם" פתח את התכנית שלו במונולוג מבולבל, שאיכשהו המחיש היטב את המקום האיום שאנחנו נמצאים בו כחברה. אולי מבלי להתכוון, הוא גם ביטא את כישלון הטלוויזיה להסביר אותו לצופים
המגישה עברה שני ערוצים קדימה בשלט כדי לדון על פוליטיקה באין מפריע, וקיבלה כמעט ארבע שעות לשיחות לעוסות, מדוקלמות וצפויות. כשהגיע ברגע האחרון אייטם קצרצר על השפה העברית שבקושי נכנס ללו"ז, התבררה הבעיה: להפריח מילים לאוויר לא הופך שיחה בטלוויזיה לבעלת ערך
שני עיבודים של ה-BBC לרומנים של הסופרת, "תעלומת המגייה השחורה" ו"למה לא שאלו את אוונס?", הגיעו לישראל. לכל אחת מהן חולשות משמעותיות משלה, אבל בסופו של דבר מדובר במותחנים אפקטיביים ואלגנטיים, שלא נמתחים ולא נמרחים - ואוהבי הז'אנר יזללו אותן בהנאה
עם אלבום חדש בדרך וגם תפקיד משחק ראשון בטלוויזיה, המוזיקאי מספר בריאיון לפודקאסט "ועדת תרבות" על הדרך שעבר, התגובות ברחוב, השיתוק בתקופת הקורונה, התסכול ממודל הזוגיות - ואיך זה שהוא עדיין מרגיש שהכל מסביב בינונימי. האזינו
סדרת הנוער, שעולה במקביל בכאן חינוכית ובמכאן, מציגה מיקרו-קוסמוס של בית ספר דו-לשוני קטן, עם כל המאפיינים המוכרים של סדרות תיכון בתוספת הפיל שבחדר - שהוא עיקר הקומדיה והטרגדיה. היא מודעת, חמודה וחשובה, אבל גם מתקשה להתעלות מעבר לזה
מילת השנה של האקדמיה ללשון היא המטאפורה המדויקת ביותר למצב הרוח הלאומי בשלהי 2022, ולפחד העמוק ביותר של כולנו: הבור שברגע אחד בלתי צפוי יבלע את מרקם החיים השברירי שלנו, ואת כל מה שנראה יציב וקבוע
סדרת הילדים "גודטמה: הרפתקה חלמונית", המבוססת על קומיקס יפני ומככבים בה חלמון עצל ואפרוח נחוש ששניהם חמודים באופן קיצוני, מציגה משל נפלא על הדרך שבה ערכים כמו חברות, סולידריות והפרדת עיקר מטפל הם הבסיס למרד בעידן הרעשני שבו אנחנו חיים. אל תחמיצו אותה
