צפיתי אמש בכל השעה וחצי של "עובדה" והבנתי שאני פשוט אידיוט
"עובדה" הבטיחה חשיפה של סודות המוסד מאדמת איראן וקיימה מעט מאוד: לא מפני שקימצה בפרטים, אלא דווקא להפך: הלכנו לאיבוד בתוך משדר שניסה לתפוס מרובה

"עובדה" הבטיחה חשיפה של סודות המוסד מאדמת איראן וקיימה מעט מאוד: לא מפני שקימצה בפרטים, אלא דווקא להפך: הלכנו לאיבוד בתוך משדר שניסה לתפוס מרובה
לראשונה מזה שנים משהו בתוגה הישראלית השתחרר ו"ארץ" הציגה את הפרק הכי טוב שלה מזה תקופה. החל מהעקיצה לינון מגל, דרך הלעג ל"גדולי הדור" החרדים ועד לרגע שבו ליאת הר לב נכנסה לנעליה של אמילי דמארי והוכיחה שההומור הוא כוח העל של העם היהודי
שיעור בצביעות: בזמן שפאנל הפטריוטים הטיף מוסר לנשיא בית המשפט העליון עמית על חוסר רגישות למשפחות שכולות, ינון מגל גידף בטוויטר את עינב צנגאוקר. על הדרך, ידידיה מאיר שכח מי משלם לו משכורת כשהתלונן על "כסף זר", והמחאה שפעלה להחזרת החטופים סומנה כ"ערב רב"
הכבוד לרן גואילי הגיבור אינו מוטל בספק. אבל הפרדוקס של הסיקור החדשותי חשף קלסתרון של מדינה שלא יודעת להבחין בין אבל לבין קרנבל. מהטקס במקום מציאת הגופה, דרך השיירה ועד לניתוחים האינסופיים באולפנים - משהו בחגיגות היה מופרך
"מה שהם מצאו", הדוקו שיצר סם מנדז על בסיס תיעוד הווידאו הראשוני משחרור המחנה ועדויותיהם של הצלמים, בוחן מה המצלמה יכולה לסבול. חלק מהסצינות מערערות במידה שחייבים לשאול: האם כבוד הקורבנות דורש את גניזת התיעוד הזה, או אולי דווקא מחייב את הצגתו?
הסדרה Rage היא ללא ספק אוצר חבוי ששווה את זמנכם. "אני אוהבת את אל-איי" כאילו מנוכרת אבל בעצם מלאה ברגעים אנושיים מצחיקים ומתוקים. "זה: ברוכים הבאים לדרי" מספקת את ליטרת האימה כמצופה ממנה. ביקורות קצרות על 3 סדרות בערך-חדשות, ספיישל HBO מקס
זה לא היה בכרטיס הבינגו שלי לשנת 2026. רק לפני רגע כל תמונה של החטופים גרמה לנו לבכות, עכשיו הם בטלוויזיה מריצים דאחקות. בתוך הדיס-סינרגיה של "מועדון לילה", נדרשו עומר שם טוב ומיה רגב כדי להזכיר לנו מה זה טיימינג קומי, ואיך נראית נורמליות בתוך הטירוף
הכתבה של "אולפן שישי" על ליאור שליין המחישה שהוא מבריק, רהוט ומצחיק - וגם מייצג את רוב אמונותיי. אבל לו ולמדינת ישראל יש בעיה משותפת: אין מספיק קונים לסחורה הזאת. המסע שלו למכינות הדתיות הוא ניסיון אמיץ לפרוץ - אבל התחושה היא שזו טיפה בים
העונה החדשה מציעה מסע אל המולטיוורס של הריאליטי הישראלי: ותיקי "חתונמי", עשירי ביטקוין שמתרגשים מהם, ספיריות עם קללות דוריות ("אמ-אמ-אמ-אמא שך"), ויהודה לוי שעושה נונצ'קוס עם נקניק. וואלה, איזה מזל שהחבר'ה האלה נבחרו לייצג אותנו בגלות
נדיר שדמות מעולם הבידור מגיעה לחלק הראשון, הפוליטי, של "ארץ נהדרת". "נסרין קדרי", בגילומה המופלא של שני כהן, לא הופיעה רק בפתיחה. היא חזרה שוב ושוב ושוב כדי לשקף את הבעיה הגדולה של ישראל, את מאזן האימה הבריוני בתרבות האלימה שאנחנו חיים בה
התחקיר של עמרי מניב בחדשות 12 הבטיח לחשוף שחיתות נוראית ורב מקורב. מה שקיבלנו היה את החדשות הכי פחות מפתיעות בישראל: אריה דרעי מתנהג כמו אריה דרעי
גמר "הכוכב הבא" היה מלא בגרנדיוזיות מוגזמת, ביצועים עייפים ובהרגשה שאיתי לוי הגיע לשלב הביונסה בחייו עם מאבטח לרולקס
עם יד על הלב (או על אזור החלציים, לא שופט), נדמה שהשיח סביב סיפור ההצלחה של "יריבות לוהטת" מעניין יותר מהסדרה עצמה. נדמה שקהל היעד העיקרי שלה הוא דווקא נשים ונערות שנהנות מפנטזיית הרומן האסתטי, וככתוכן להט"בי זו סדרה מיושנת למדי
מארבעה יוצא אחד: בקרוב נדע מי האומלל שייצג אותנו באירוויזיון 2026 בווינה ויחזיק למשך שבוע מוטרף אחד ציפיות של מדינה שלמה על הכתפיים. עד אז חברי מערכת וואלה מתווכחים: מי זה צריך להיות?
המהדורה של כאן 11 מוכיחה פעם אחרי פעם שהיא נעימה לי הרבה יותר ממתחרותיה. סדרת הכתבות "סלסול חוזר" ששודרה בה אתמול יצאה למסע בנתיב מוכר: תולדות המוזיקה הים תיכונית. באופן מפתיע ולמרות שעברה באותן תחנות כמו כל קודמותיה, היא הצליחה לספק פרשנות מפתיעה
שני סיפורים מרכזיים ולא מאוד מוצלחים היו לחדשות 12: הריאיון עם ה"ינוקא" והכתבה על יוסף שילוח. אלא שדווקא משניהם ביחד השתקף דיוקן של מדינה שמאבדת את דרכה
שקד סולומון נשלח הביתה על אותם דברים שבגללם כינו אותו "זמר עצום" כל העונה; שירה זלוף נשמעת סובלת - וזה כבר בלתי אפשרי לשמוע אותה שרה ככה: בן בירון מסכם חצי גמר "הכוכב הבא"
הפרק השבועי עמד בסימן הבהלה מעימות נוסף עם איראן. אך כשהחדשות מתיישנות מהר ואין ממש מה לומר הרבה יותר קל לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר: בדיחות אבא על מאכלים
בני גנץ הפך ממועמד מוביל בסקרים למי שיובס אפילו על ידי פתק לבן. לכן לא ברור אם כספית וסגל באו להרים לו או להתעלל בו. ואם כל זה לא מספיק, באה החרדה מפני הטילים והפכה את הריאיון עמו לעוד יותר מיותר
לא היה לי כוח לעוד משהו מעולמה של "משחקי הכס", אבל אחרי דקות ספורות של צפייה בסדרה החדשה "האביר משבע הממלכות", התברר שזה משהו אחר לגמרי. היא עוזבת את הדרקונים והמלחמות לטובת סיפור קטן, אנושי ו… כיפי?
האם השילוב בין ריבוי ילדים למצב סוציו-אקונומי גרוע הוא סיבה לאסונות שמעורבים בהם ילדים חרדים? כנראה כן. האם היוע"משית אשמה בזה? לפי הפוליטיקאים בקואליציה וערוץ 14, כן. אין קשר כמובן לכך שחלקים נרחבים במגזר החרדי לא חיים במדינת ישראל ולא נאמנים לחוקיה
הצופים הוחזקו בדריכות, באולפנים העבירו את השידור מפרשן לפרשן וכולם חיכו למוצא פיו של טראמפ. רק שבמקום מפציצים בדרך לטהרן קיבלנו שלושת רבעי שעה על מצב התעסוקה במישיגן וטרנסג'נדרים בספורט
"זמן אמת" הציג את מכונת הרעל של לשכת נתניהו כפי שהיא: קמפיין שיטתי להסטת אחריות מראש הממשלה לכל מי שאפשר להאשים. אבל החלק המדאיג באמת היה דווקא מה שעוד לא קרה - ההכנה לטענות על גניבת בחירות ב-2026. מי שצפה בפרק יודע שלא מדובר בפרנויה, אלא בלוח זמנים
"לילות שטופי שמש" דורשת סבלנות בפרק הראשון, אבל ממריאה בשני ומתגלה כממתק של ממש. "הקריינית" האוסטרלית משלבת נפלא בין אירועים עולמיים לדמויות מרתקות ושחזור תקופתי מדוקדק. "תמיד אישה" מתארת עולם זר מרתק ומרגש. ביקורות קצרות על 3 סדרות חדשות
"משחקי השף" עדיפה על המתחרות כי האוכל קודם לסיפור האישי. אבל העונה הזו מרושלת, מציבה משימות תמוהות בפני המתמודדים ונגועה באמירות חלולות של השופטים. רק האני אמוס ותהילה עמר מצדיקות את הנאמנות שלנו לתוכנית
ספיישל שלמה ארצי ב"כוכב הבא" היה ללא ספק קפיצת מדרגה, אבל גם תזכורת למה העונה הזאת עדיין לא יוצאת מהמוד המשפחתי-מביך
חדשות 13 הציגו כתבה כל כך חשובה על הלומי קרב שפירטה שלושה סיפורים אישיים מזעזעים, אבל עצרה בדיוק ברגע שהיה צריך לעבור מהרגש לעיתונות. מי אשם? מה הפתרון? על השאלות האלה הכתבה ויתרה, ונשארנו עם תחושה שאנחנו כבר מכירים: הזדעזענו, הצדענו, העברנו ערוץ
בדוקו "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" (יס) מצליח דורון צברי להאיר את השירים של האמן הגדול ואת האדם שמאחוריהם. זה קורה בזכות כמה סצינות נפלאות, וידוי ישיר מאוד מבנאי עצמו, וגם החלטה תסריטאית מבריקה אחת
רומן זדורוב, שזוכה מרצח תאיר ראדה אחרי שכבר הורשע ברצח, קיבל במה ב"אולפן שישי" כדי להפיץ את התיאוריות של ירום הלוי על אולה קרבצ'נקו - למרות שתיק החקירה נגדה נסגר. איפה העיתונות?
עדותו של מוטי סנדר בתכנית התחקירים הוותיקה הייתה צריכה לטלטל את המדינה. לכאורה. ובמילה האחרונה טמונה לא רק חולשתה של "עובדה" אלא של כל התקשורת האחראית בישראל
ממש כשם שעשתה הורתה הרוחנית "ER", "הפיט" מנפצת את קלישאות דרמות הרפואה. היא מוותרת על פתרונות קסם לטובת מציאות מורכבת ואפלה של חדרי מיון, ועושה זאת במשמרת אחת ארוכה ותובענית עם שפע של דמויות מרתקות. פלא שהפכה ללהיט גם אצל הקהל וגם בטקסי הפרסים?
משימת השירה החיה של "הכוכב הבא לאירוויזיון" הבהירה מי מוכן לבמה האירופית ומי לא. נועם בתן וגל דה פז הוכיחו שליטה מרשימה, אך האחרונה דווקא ספגה ביקורת מפוקפקת על ביצוע וירטואוזי. המחשבה עליה על הבמה הגדולה באירופה העבירה בי צמרמורת | בן בירון מסכם
אם שכולה, למודת אכזבות, דיברה מדם ליבה בריאיון לחדשות 12 על הבגידה בערכי הליבה של מדינת ישראל. לבגידה שותפים לובשי מדים ולובשי חליפות, אבל המדינה לא רועדת
יוצר "כלבי השמורה" המופתית פונה בחדות אל כיוון אחר לגמרי - "כל האמת", דרמת פשע קומית שבמרכזה בלש המנסה לפתור תעלומת רצח שהיה או לא היה. הסיפור תופס תאוצה ככל שהוא מתקדם, הדמויות אקסצנטריות ומלבבות, ועד מהרה מתברר שיש בסדרה הרבה יותר מכפי שנדמה בתחילה
העונה החמישית של "אהבה חדשה" (רשת 13) משדרגת את הנוסחה: פחות פסיכולוגיה מזויפת, פחות זמן להחליט, ויותר דרמה טובה ומיושנת
"בעל החלומות" מציג את יוסף שילוח דרך עיניה של בתו עומר בשנה האחרונה לחייו וחושף לראשונה את חייו המורכבים. מאחורי פניו השוחקות הסתתר פעיל חברתי רדיקלי שלא פחד לשלם מחיר כבד על אמונותיו. הסרט התיעודי מספק דיוקן נוגע ומעורר מחשבה של אמן שלא התפשר
מדוע תקפה ארצות הברית מדינה ריבונית, חטפה את הנשיא שלה והכריזה שמעתה היא תנהל אותה? מי שצפה בערוצי הטלוויזיה בישראל נותר ללא תשובה
הכוח של החברות, הלונה פארק של הציטוטים והמחוות, השירים שמשנים את הסיפור והסצינה המבריקה האחרונה: כמה הערות פרידה מהסדרה הכי גדולה של הדור האחרון
אחרי שעמרי מניב ויוסי מזרחי פירטו את השאלות שברקת וקיש מסרבים לענות עליהן - כי הרי הם מחרימים עכשיו את ערוץ 12 - גדעון אוקו הציע הצעה שקשה להאמין שנאמרה. אבל בשבע וחצי, מי בכלל ראה את זה?
תוכנית סיכום 2025 של "ארץ נהדרת" הדגישה את כל מה שעובד ולא עובד בה. בעיקר את מה שלא. בעוד פרשיות בוערות כמו קטארגייט וטקס הקולנוע הפוליטי נעדרו לחלוטין, רוב המערכונים הרגישו צפויים ותפלים. מזל, כמה מזל, שיש את ערן זרחוביץ'